אור הישר (תנ"ך) קטו

שמתביישים בזה. ואמרינן שם דף י"ב כל העושה דבר ומתבייש בו מוחלים לו מיד, והיינו אשרי נשוי פשע כסוי חטאה כדפירשו בתוס' שם. ולהכי שפיר מסיק הכתוב, אוי לנפשם כי גמלו להם רעה, דעל זה אין כפרה מפני שעושים בפרהסיא. ד' ה'

וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם וגו'. ופירש"י ושבע חופות יש כאן ענן ועשן נוגה אש להבה חופה שכינה ע"כ, אין כן החשבון ברשב"ם ב"ב ע"ה ע"א ד"ה ענן יומם. ה' י"ז

ורעו כבשים כדברם. פירש"י צדיקים הנמשלים כעדר הרחלים. ובדרך זה פירשו יתר המפרשים, והעיר המהרש"א בפסחים ס"ח ע"א אהא דשם פירש"י כבשים ישראל, ולעד"נ דאין זו סתירה דהא כאן הביא רש"י בתר הכי דרשת הש"ס דהתם, ומזה מוכח דמקודם מפרש רק לפי פשוטו של מקרא דאפשר לפרש על הצדיקים, משא"כ בפסחים דנמשך בפירושו על דרשת הש"ס שם, דדרשו כמדובר בם, הלא הענין מורה דקאי על כלל ישראל. ו' ה'

ואומר אוי לי כי נדמיתי. פירש"י הריני מת שלא הייתי כדאי שאראה פני השכינה כו', ע' יבמות מ"ט ע"ב ושם בתוס' ד"ה אשוייה. ו' ז'

ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכופר. ופירש"י זה ליסרך לכפר עונך שחרפת את ישראל, פי' שאמר דלטוריא עליהם שקראם ועם טמא שפתים ויל"ד דהכא משמע דבגחלת שנגע המלאך על פיו סר עונו ונתכפר חטאו זה כמו שאמר לו המלאך בעצמו, ואילו ביבמות שם קאמר כי מטא להדי פומא נח נפשיה משום דאמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב. משמע דעונו זה לא נמחה עד יום מותו וצ"ע. ו' ח'

ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו ואומר הנני שלחני. הנה המפרשים הרגישו על כפל הלשון של מי אשלח ומי ילך, כן על מי קאי השיתוף של לנו, ומדוע היתה תשובת ישעיה רק על מי אשלח באמרו שלחני, ולא השיב מאומה מי ילך לנו וע"ש מה שתירצו. והנראה כי שליחות לטובה שולח השי"ת בעצמו, משא"כ לפורעניות נמלך בבית דינו, כדפירש"י בפ' נח גבי דור הפלגה. עה"פ הבה נרדה בבית דינו נמלך וכן בכ"מ, וזמש"כ את מי אשלח. בעצמי