אור הישר (זבחים) צד

בעלים אז הקרבן פסול, משא"כ אי שלוד"ר נינהו כמש"כ המקנה, ובע"כ דלכשרות הקרבן אין שייכות אי הוה שלוחא דידן או דשמיא, וע' עונג יו"ט סי' קי"ג

ומאי דמסקו התוס' בקידושין שם דאם הכהן הקריב שלא לדעת הבעלים אי שלוד"ר נמי נינהו הקרבן כשר משא"כ אי דוקא שלוחי דידן ע"ש, התם איירי כדביארו התוס' ביומא י"ט ע"ב, דבעל הקרבן אמר בפירוש לא בעינא דלקרביה כהן שבאותו משמר אלא כהן אחר ע"ש, אמנם אם לא אמר בפירוש רק שחט סתם, לא יופסל הקרבן בשביל חסרון שליחות הבעלים, אף אם נסבור דשלוחי דידן נינהו, והא דאמרינן בנדרים שם הכל צריכים דעת בעלים, זהו בנוגע לכפרת הקרבן, וכדאמרינן בכריתות ד"ז ע"א היכא דאמר לא תקריב כו"ע ל"פ דלא מכפרתו דכתיב יקריב אותו לרצונו, והיינו דתנן בערכין כ"א ע"א שאין מתכפר לו עד שיתרצה כו', אבל לכשרות הקרבן אינו נוגע חסרון רצונו כנ"ל

ובסוגיא דיומא שם יש להעיר, דאהא דתנן מסרוהו זקני ב"ד לזקני כהונה ואמרו לו אישי כהן גדול אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחנו ושליח ב"ד, פריך בש"ס לימא תיהוי תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר הני כהני שלוד"ר נינהו כו', ולכאורה מאי דוגמא שליחות דכה"ג ביוה"כ לשליחות דכהנים בכל השנה, הרי כהנים סתם הבדילם השי"ת להקריב קרבנות כל ישראל, לשמור ולעשות כל עבודת המקדש מה שלא הותר לכל השבטים זולתם, הן הם ודאי שלוחי דרחמנא נינהו, והבעיא הוה אי שלוחי דידן נמי הוו קצת, כמש"כ התוס' ביומא ובקידושין, משא"כ הכה"ג הפרטי, שלא נתמנה מפי הגבורה, רק עדת ישראל בחרו בו, בודאי נחשב שליח הקהל, ולהיותו המכפר גם על אחיו הכהנים, דלא שייך בהו סברת מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד, דכל אחד מהם היה ראוי להיות כה"ג כמהו, ובע"כ חשיבותו היא מטעם הבחירה של הקהל, ולפ"ז ודאי הוה שלוחא דידן, ושפיר קאמרי ליה אתה שלוחנו, ומה דמיון הוא לדר"ה בריה דרב יהושע המדבר בסתם כהנים, ודוחק לאמר דגם הכה"ג אף שנתמנה מן הקהל, מ"מ נחשב כשליח דרחמנא, משום דאפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי ליה, וע' יבמות ס"א ע"א וביומא ד"ט ע"א ובמש"כ לעיל י"ח בחידושי ע"ש

ומהתימה ג"כ על התפארת ישראל ביומא שם שכ' וז"ל דלהכי קאמרי ליה ואתה שלוחנו דאם ישנה אינו כהן גדול שלהם דלהא לא שווינהו שליח וא"כ גם לפי דעת הצדוקים תהיה עבודתו פסולה מדאינו כה"ג כלל ע"ש, דדבריו הם נגד מסקנת הש"ס שם, דלאו מטעם שליחות אמרו לו הכי, רק שתהיה השבועה חלה על דעתם ועל דעת ב"ד וע"ש בתוי"ט

גם מסברא אין מקום לאמר דמצד בטול שליחות ידברו עמו דברים אלו, דהא אף אם באמת הוא צדוקי, אבל עכ"פ מהפרושים נעלם שהוא צדוקי, כי אם היו יודעים זאת היו מורידים אותו, וכשם שהם בספק עמו, כמ"כ יפול הספק אצלם על כל מי שימנו במקומו לכהן גדול, ועם כולם ידברו כזאת, והאם יבטלו השליחות מכולם, זולת אם נימא דניחו להו שיבטלו את כל עבודות יוה"כ משתתעבד העבודה בצדוקי, ולפ"ז טוב יותר לפרש כמש"א בש"ס, דלאו משום בטול שליחות אמרו לו אתה שלוחנו, רק שידע שמשביעין עליו על דעת ב"ד

אולם ניהי דאין בדבריהם משום בטול שליחות, אבל עכ"פ הוא שלוחם ע"פ ההתמנות שמינוהו להיות כהן גדול, ושפיר קאמרי ליה אתה שלוחנו, ומ"מ הקשו שפיר ביומא שם לימא תהוי תיובתא דר"ה בדר"י דאמר הני כהני שלוד"ר נינהו, משום דכל עבודות יוה"כ אינן כשרות אלא בו, ודין זה הוא דין תורה, ולגבי כל עבודות יוה"כ נקרא שלוחא דרחמנא

רש"י ד"ה לשם חטא, לשם חטאו שהוא מביאו עליו עכ"ל, בנעימות לשונו זה הבליע פרטי דינים הרבה, שכולם שייכים לתיבות לשם חטא דמשנתנו שצריך הזובח לכוון, דמלשון המשנה והחטאת והאשם לשם חטא, היה מקום לפרש דאתא לאפוקי רק קרבן נידר ונידב, אבל אם היה מכוון לשם קרבן אחר הבא על חטא לית לן בה, דעכ"פ לשם חטא בא, משו"ה פירש"י לשם חטאו, ועדיין אני אומר אם היו לו שני חטאים של חלב ושל דם, והביא חטאת יצא בכוונתו לשם חטא סתם, להכי מסיק לשם חטאו שהוא מביאו עליו, והאי עליו פירושו על אותו החטא, וכדתנן בכריתות כ"ז ע"ב דאפילו הפריש על חלב שאכל אמש לא יביאנו על חלב שאכל היום שנאמר קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו, כן נוכל לפרש האי עליו, על החוטא, כדאמרינן לעיל ד"ז ע"א עליו ולא על חבירו שמחוייב כפרה כמותו, ובמש"כ רש"י שהוא מביאו, יש נמי להניח בכוונתו, דאם הפריש חטאתו ומת, לא יביאנו בנו אחריו כדתנן בכריתות שם, וזו היא נמי כוונת הגר"א ז"ל במה שהגיה בתוספתא זבחים ספ"ה וחטאת ואשם לשם החטא, וע' ברמב"ם פט"ו מפסוה"מ ובפ"ג ה"ג משגגות ובספ"ד ממעה"ק

רש"י ד"ה שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד כו' דכתיב המקריב אותו לא יחשב ע"כ, וזה מתאים עם הא דדרשינן לעיל כ"ח ע"ב מדכתיב המקריב דבהקרבה הוא נפסל, היינו על מחשבת הכהן בשעת הקרבה, וע"ש ברש"י ובתו"כ צו פרשה ח' ובפי' הראב"ד ובר"ש משאנ"ץ ובהתוה"מ שם ובפמ"ג יו"ד סי' ד' סק"ג ובת' עין יצחק חי"ד סי' י"ט

רש"י ד"ה אין בהם משום ריח דכיון דצלאן תחילה חוץ למערכה תו לא מסקא ריחא, ע' ירושלמי שבת פ"ב סוף ה"ה ובת' באר יצחק חא"ח סי' כ"ב

רש"י ד"ה הנחת רוח. נחת רוח לפני הקב"ה שאמר ונעשה רצונו ע"כ, וכן פירש"י לעיל ד"ב ע"ב דיה לשם ניחח, והוא לשון הספרי בפ' קרח אקרא אשה לריח ניחח לה' י"ח י"ז, וע' בפדר"א ספכ"ג ולעיל שם ברש"י ד"ה לשם השם ובהגהות הב"ח שם.