אור הישר (זבחים) צג

שם אשה לשם אישים לאפוקי כבתה דלא, כ"ה הגרסא בילקוט ויקרא רמז תמ"ה, וגרסא זו מתאמת עם דרשת הספרי בפ' פנחס בפסוק אשה ריח ניחח אע"פ שאתה נותן לאשים לא ירצה עד שיהא כאשים, וגם שם הכוונה לאפוקי כבבא דבסוגיין, ובדק"ס הביא על תיבת כבבא כמה גרסאות ע"ש, ורש"י הכא פי' כבבא צלויות בגחלים, ומשמע אפילו גחלים לוחשות, וע' רש"י עירובין כ"ט ע"ב ובסנהדרין ד"ע ע"א, וזה אינו מתאים כ"כ עם גרסת כבתה דבילקוט כמו שפי' הראב"ד בתו"כ שם, שכתב גחלים עוממות ולא נצלה כל צרכו נקרא כבבא על שם גחלים כבות ע"ש

שם א"ר יהודא א"ר חטאת ששחטה לשם עולה פסולה לשם חולין כשרה, הארכתי בזה בחידושי לעיל ד"ג ע"א

שם א"ל אביי דילמא לא היה בלבו כלל כשר ומרצה הא היה בלבו לשם חולין כשר ואינו מרצה, והנה אע"ג דאביי קאמר בלשון ודילמא, מ"מ פסק הרמב"ם הכי בפט"ו ה"ד מפסוה"מ, וע' בכ"מ פ"א ה"ט מה' פרה אדומה ובש"ק לירושלמי גיטין פ"ח ה"ה

אולם הרמב"ן במלחמות ספ"ג דר"ה כ' וז"ל דשוחט קדשים לשם חולין כשרין ועולין לבעלים לשם חובה ואפילו חטאת כדאיתא בפ"ק דזבחים ע"ש, ולכאורה תמוה דלא נזכר בפ"ק אדות ריצוי הבעלים רק על כשרות הזבח, והכא דהוא המקור הנכון לדברי רב כדפירש"י לעיל ד"ג ע"א, מבואר דכשר ואינו מרצה, וכן פסק הרמב"ם כנ"ל, ועכ"פ שדא ביה אביי נרגא באמרו, דילמא כו' הא היה בלבו לשם חולין כשר ואינו מרצה, ולחומר הענין היה נלפע"ד ליישב דעת הרמב"ן ז"ל, דאפ"ל דבכוונה מדוייקת מסיק הרמב"ן שם כדאיתא פיק דזבחים, ור"ל דלדעתו פליגי הני שתי סוגיות אליבא דרב, שאמר סתמא חטאת ששחטה לשם עולה פסולה לשם חולין כשרה, ולא ביאר טעמו, רק ר' אלעזר בסוגיין קאמר מ"ט דרב ולא יחללו את קדשי בני ישראל קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים ובזה היה מקום להרמב"ן להקשות טובא, ניהי די"ל דמינה גופה דייק רבא לעיל ד"ג. דרק מינה מחריב בה. דלאו מינה לא מחריב בה, אך מ"מ מה מקום להקשות מזבחים אגיטין, ומאי צריך נמי לתרץ מצד הסברא, דבקדשים דל חולין מינייהו הו"ל סתמא וסתמא כשרים כו', הלא בפשוטו ניחא דבקדשים הוא גזה"כ דאין חולין מחללין קדשים, ובגט נמי גזה"כ הוא דכתיב וכתב לה לשמה, וממילא בחסרון הכתיבה לשמה פסולה, ומה לי אם נכתב לשם כותית או לשם ישראלית, כיון דעכ"פ איננה לשמה רק לשם אחרת, ומזה הבין הרמב"ן ז"ל דאמוראי נינהו אליבא דרב, ורבא שם פליג אדר' אלעזר דהכא, וס"ל דלא ילפינן מקרא, רק מסברא דמינה מחריב בה כו', ולהכי שפיר קשיא ליה מגיטין אזבחים, וכיון דלא ילפינן מקרא דולא יחללו, ממילא ליתא נמי לקושית רבה בסוגיין מהא דר' יוסי, דאפ"ל דרב ס"ל כת"ק דמשנתינו דבעי זביחה לשם זבח, ולאפוקי שינוי קדש כגון לשם זבח אחר כדפירש"י, אבל לשם חולין הו"ל כמו לסתמא דכשרים, כדביאר רבא דבריו בהדיא כן לעיל ד"ג, ומדחזינן במשנתינו דריש מכילתין דתנן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, ואמורא הלא צריך לפרש דבריו יותר, ואפ"ה קאמר רב סתמא לשם חולין כשרה, מזה הבין הרמב"ן דעלו לבעלים לשם חובה נמי, כן היה נלפע"ד, א"נ ס"ל להרמב"ן דלא מצינן למילף מקרא דולא יחללו, דהאי קרא גבי טבל ותרומה כתיב, ותירוץ התוס' לעיל ד"ג ע"ב ד"ה לא, דדילמא קדשי מיותר קא דריש כו', משמע ליה לדוחק, וממילא ליתא לקושיא דרבה ופירוקא דאביי בסוגיין כנ"ל, שוב מצאתי להגרע"א בחלק הכתבים שאחרי המערכות דמשבש לשון הרמב"ן ע"ש

שם חטאת ששחטה לשם חולין כשרה משום חולין פסולה, ע"ל ד"ב ע"ב תוד"ה זבחים וד"ג ע"ב תוד"ה ה"נ ובחידושי הרשב"א לחולין י"ג ע"א

רש"י ד"ה לפסולא בעלמא ומעלה דרבנן היא כו', ע"ל ל"ד ע"א תוד"ה ואפילו ובחולין ל"ה ע"א תוד"ה אין ובמש"כ בחידושי שם, וע"ע בת' רדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם סי' קצ"ג ובשעה"מ פ"ו מה' ברכות

רש"י ד"ה לשם זובח לאפוקי שינוי בעלים והא ילפינן להו מקראי כו' ע"כ, והקשה במקנה לקידושין כ"ג מאי קמ"ל ר"ה בריה דרב יהושע בהא דקאמר הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, פשיטא אחרי דקיי"ל דשינוי בעלים בכל הקדשים כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, ואס"ד דבעינן שליחות דבעלים וכיון ששינה בשליחות, והבעלים צריכים להביא קרבן אחר בטלה שליחותו ולמה כשרים כו' ע"ש, ועמש"כ בחידושי בריש מכילתין

ולע"ד יפלא מה ענין כשרות הקרבן לשליחות הבעלים, הרי בנוגע לשחיטה דמיא שחיטת קדשים לשחיטת חולין, ואטו אם שחט בהמה גנובה או גזולה, האם תפסל השחיטה מפני חסרון השליחות, הרי משנה שלמה היא בב"ק ד"ע דאפילו בשוחט בהמה גנובה ונמצאת טרפה ס"ל לרבנן דהוה שחיטה ראויה, ובנמצאת כשרה אפילו ר"ש מודה דנקראת שחיטה מדין התורה, וכן אם גנב קרבן חבירו ושחטו תמים מבפנים לשם בעלים, פריך הש"ס בפשיטות שם ע"ו ע"א והרי חזרה קרן לבעלים, ופירש"י הואיל ולשם בעלים נזבחו ע"ש, ואפילו נזבח שלא לשם בעלים דאז לא חזרה להם הקרן מפני שלא עלו לבעלים לשם חובה אפ"ה כשרים ע"ש, ושם ודאי לא עשהו שליח לשחיטה, הרי בהדיא דכשרות הקרבן אין לה שום שייכות אל השליחות

וממקומו הוא מוכרע בהא דאמרינן בנדרים ל"ה דבעיא אי כהני הוו שלוחי דשמיא או דידן, נ"מ למודר הנאה, ולכאורה הוא דבר היוצא מן המציאות הרגילה אפילו לאחד מאלף, שבעל הקרבן יהיה מודר הנאה דוקא מכהן זה שבאותו משמר העובד בקרבנו, טפי היל"ל הנ"מ לענין כשרות כל קרבנות יחידים. דאי שלוחי דידן נינהו והכהן שינה בשינוי