אור הישר (זבחים) צב

תוד"ה עגלה. מדכתיב בה כפרה כקדשים כו', ע' חולין פ"ב ע"א תוד"ה אמר ובע"ז כ"ט ע"ב תוד"ה כפרה ובתוס' יומא ד"ס ע"א ד"ה משום וד"ה עגלה

ע"ב אחת לכלל כו', ולכאורה יל"ד אמאי כתבה רחמנא דוקא גבי שלמים, הלא קרא דלא תאפה חמץ הוא ג"כ דבר שהיה בכלל, ויצתה אפייה מן הכלל ללמד גם על לישתה ועריכתה וקיטופה כדאמרינן במנחות נ"ה ע"ב, ומצאתי אח"כ בריטב"א בחידושיו ליבמות ד"ז ע"א, דזה הכלל דשלמים לא יצא ללמד על עצמו כלום, רק היתר על הכלל כולו דקדשי בדק הבית, שאם אכלן בטומאת הגוף אין בו כרת ע"ש, ולפ"ז ניחא דלאו דלא תאפה חמץ הרי בא להורות חיוב על כל הכלל, וע' בס' יראים סי' שצ"ב

שם לאתויי חטאות הפנימיות סד"א הואיל ואר"ש כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול משום טומאה נמי לא לחייב קמ"ל, וקשה הרי סתמא דמתניתין במעילה ד"ט קבעה דבחטאות הפנימיות איכא דין פיגול נותר וטמא, כדתנן פרים הנשרפין כו' הוזה דמן חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, ורק על פגול יצא ר"ש לחלוק במשנה דלעיל מ"ג ע"א משום דעצם פיגול בשלמים כתיב, אבל חיוב נותר וטומאה כדקיימי קיימי, ומדוע ל"ק דלר"ש אתא קרא לחיוב נותר דחטאות הפנימיות, ומשום דסד"א הואיל ואר"ש כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול, משום נותר נמי לא לחייב קמ"ל, ובאמת נותר הוא בר בקתיה טפי דפיגול ולא טומאה, כדתניא בתוספתא פ"ה חומר בפיגול ובנותר שאין בטמא שהפיגול ונותר בידיעה אחת והטמא בשתי ידיעות פיגול ונותר בקביעה וטמא בעולה ויורד פיגול ונותר לא הותרו מכללן והטמא הותר מכללו ע"ש, ואפילו אי שוין הן כדתני לוי בסוגיין, דקרא ולא יחללו מדבר בשני חילולין אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה, ג"כ לא הי"ל לדלג על נותר ולאחוז דטומאה

ואפ"ל דבזה גופה אשמעינן בחטאות הפנימיות דחייב בטומאה, וממילא חייב בנותר, דכל חיוב נותר גמרינן חילול חילול מטומאה כדלעיל מ"ה ע"א, וע' לעיל סוף ע"א תוד"ה חד ובס"פ כל הבשר תוד"ה חד ובקידושין ד"ג בתוס' סד"ה ואשה

שם אמר רבא מסתברא כמ"ד כו' מ"ט כיון דלא קרינן ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, והוא כדעתיה לעיל ל"ד ע"א, וע' בסוגיין תוד"ה מחלוקת

במשנה לשם ששה דברים הזבח נזבח. ע' בריש מכילתין תוד"ה כל וברמב"ם פ"ד ה"י והי"א ממעה"ק ובלח"מ ומל"מ שם ובהתוה"מ פ' ויקרא סי' נ"ח

שם לשם זבח לשם זובח כו', ופירש"י לשם זבח לאפוקי שינוי קדש כגון לשם זבח אחר לשם זובח לאפוקי שינוי בעלים ע"כ, והנה מפשטות לשון המשנה נראה דכל הששה דברים בכוונתם צריכים שיהיו ביחד באותו הקרבן, ולפ"ז בלתי מובן בירושלמי שבועות פ"א סוף ה"ד שהסב כוונת המשנה לענין אחר לגמרי, דאהא דקאמר ר' יוסי שאין קרבנות הצבור נקבעין אלא בקבועה (היינו למה שנקבע בתחילה) א"ר יודן ותני כן לשם אותו הזבח שהוא קרב לשמו הוא קדש משעה ראשונה ע"ש, ולפ"ז לבד מה דהירושלמי אינו מפרש לשם זבח דמשנתנו דקאי על שינוי קדש ששחט עולה לשם שלמים כדפירש"י בריש מכילתין, אלא דלפי הבנת הירושלמי קאי האי לשם זבח על פרטיות קרבן זה, שיהיה באותו הקביעות שנקבע בשעת הקדשו, עוד שינה הירושלמי כוונת משנתנו בזה שאנו מפרשים דכל הששה דברים הם בקרבן אחד, וא"כ לשם זבח לשם זובח הוא באותו הקרבן שלא יהיו בו ג"כ שינוי בעלים, ומה שייך זה לקרבנות הצבור דאיירי בירושלמי, וע' בתו"כ ויקרא נדבה פרשה י"ד ובמפרשים שם

שם א"ר יוסי אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר שהוא תנאי ב"ד ע"כ, נראה דר"י לא בא אלא לאמר דהקרבן כשר, אבל בנשיאות עון של הכהנים בזה, לא יפלוג על ברייתא דספרי קרח ר"פ י"ח, דהכי תניא התם ר' יאשיה אומר מנין אתה אומר שאם זרק את הדם כראוי וא"י לשם מי זרקו והקטיר את החלב כראוי וא"י לשם מי הקטירו שהכהנים נושאים עון על כך ת"ל אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש וע"ש בהתוה"מ

שם אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר שהוא תנאי ב"ד, והנה בהלכות קטנות להמרדכי רמז תתקמ"ט הביא בשם רש"י ז"ל לענין ס"ת, דאף שהאזכרות צריך להזכיר בפירוש לשמן, אבל שאר ס"ת אם ישראל כתבה סתם כשר דסתמא לשמה קאי, וביאר הטעם דלא גרע מזבחים דבעינן לשם ששה דברים ואפ"ה אם לא אמר בפירוש כשר כדאמר ר' יוסי כו' ע"ש, וע' גיטין מ"ה ע"ב תוד"ה עיבוד

ולכאורה מי דמי הלא הכא ביאר ר' יוסי טעמו שהוא תנאי ב"ד, והיכא אשכחן תנאי ב"ד בכתיבת ס"ת, וי"ל דבזבחים היה נחוץ התנאי ב"ד, כדאמרינן לעיל ד"ב ע"ב אתנו ב"ד דלא לימא לשמו דילמא אתי למימר שלא לשמו, וכתבו שם התוס' דאדם השוחט קרבן פעמים שטועה וסבור שהוא קרבן אחר ע"ש, וזה שייך רק בקרבן, אבל כתיבת ס"ת סתמא לשמה קאי דאינו נופל בזה שום טעות

אמנם אפילו אם דמיון ס"ת שוה לזבחים, י"ל דהתוס' לעיל שם בד"ה קיימו לא ס"ל כהמרדכי, דהא פירשו כוונת ר' יוסי דמשנתינו, דקאמר שלא היה בלבו היינו שלא אמר בהדיא לשם אחת מכל אלו אבל חישב בלבו למה שדינו להיות, הא סתמא פסול ע"ש, וצ"ע

שם א"ר יהודא אמר רב עולה לשם עולה כו', ברייתא היא בתו"כ ויקרא נדבה סוף פרק ו', ור"י א"ר מפרש כל הני לאפוקי עד דאסיק לכולא בריתא דהתם.