אור הישר (זבחים) פז

התוס' בחולין קי"ז ע"א, דדרשתם שם כאשר יורם וגו' מה פר כהן משיח יש בו מעילה אף שור זבח השלמים י"ב מעילה הויא נמי אסמכתא, ועמש"כ בחידושי לקמן בסמוך בתוד"ה וכי

אלא שעל עצם דברי הרמב"ן יל"ד קצת, מהא דא"ר יוחנן בכריתות ד"ו ע"ב, אחד עשר סמנין נאמרה לו למשה בסיני א"ר הונא מאי קראה קח לך סמים תרי נטף ושחלת וחלבנה הא חמשה כו' ופריך ואימא סמים כלל נטף ושחלת וחלבנה פרט כו', ופירש"י וז"ל ממאי דקרא לחושבנא אתא דילמא למידרש כלל ופרט וכלל לחוד הוא דאתא ולא למנין י"א, וכה"ג פי' שם רגמ"ה ז"ל ע"ש. הרי דאע"ג דחז"ל השתמשו שם בלשון מאי קראה, אפ"ה נראה דדרשה גמורה היא, עד שרצו להוציא את הכתוב מדרשתו ולאוקמיה בכלל ופרט וכלל, ולא יתכן לשון הש"ס בקושיתם עם דיוק דברי הראשונים ז"ל בפירושם, אם דברי רב הונא מאי קראה היו רק בדרך אסמכתא, וצ"ע כעת

רש"י ד"ה כל קרבנם. וקדריש להו הכא כל כל דכולהו עכ"ל, נראה דבדבריו אלו נשמר להשוות הא דתני לוי הכא עם ברייתא דספרי בפ' קרח. דלכאורה נראות כסותרות בדרשותיהן ע"ש, אבל האמת הוא דהתם דריש לעצם תיבות קרבנם מנחתם חטאתם ואשמם, ובברייתא דתני לוי דריש תיבת כל דכתיב גבי כל אחד ואחד, והיינו דפירש"י דהכא דריש כל כל דכולהו

אולם אכתי איכא למידק דהכא מרבה לוג שמן של מצורע מתיבת כל, ובספרי שם מרבה לה מקרא דקדש קדשים, כן הכא מרבינן חטאת העוף מקרא דכל, ומשום דסד"א נבילה היא, ובספרי שם כייל בדרשתו חטאת העוף עם חטאת בהמה, והכא איצטריך כל לרבות אשם נזיר כאשם מצורע, ובספרי כיילינהו עם אשם ודאי ואשם תלוי, וע"ש בפירש"י ובהתוה"מ סי' כ"א ובספרא נדבה פרק י"א ובר"ש משאנ"ץ שם ובהתוה"מ סי' קי"ג

רש"י ד"ה לרבות לוג שמן שאף הוא נאכל שהרי קרוי קרבן דכתיב והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן אלמא הוא נמי בכלל והקריב והיינו קרבן כו', וכן פירש"י במנחות נ"ח ע"א, ולכאורה יל"ד לפ"ז בתוס' לעיל ד"ו ע"ב ד"ה לא, שהביאו ראיה מהך דהכא דמתן שמן נמי קרוי קרבן דדרשינן לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע ע"ש, הלא טפי הי"ל להביא מקרא גופא דכתיב והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן אלמא הוא נמי בכלל והקריב והיינו קרבן, כדפירש"י להורות מקור נכון מהאי קרא על הדרשה דלכל קרבנם

ואפ"ל דבזולת דרשת דלכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע, ה"א דהאי והקריב קאי רק על האשם המוקדם וסמוך לו בכתוב, ואולם אחרי דדרשו לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע, בזה גופה גילו דוהקריב קאי נמי על הלוג

תוד"ה סד"א מן האש תימה לא לכתוב מן האש ולא בעי לכל, וכן הקשו במנחות ע"ג ע"א, וע' בהתוה"מ פ' קרח סי' כ"א

תוד"ה ואפילו. מדכתיב ובא בכל אות נפשו ושרת, ע"ל ק"ב ע"ב רש"י ד"ה ומה אם, ובשילהי ערכין בד"ה ואיש את קדשיו ובמש"כ בחידושי שם

תוד"ה בדבר. והא דאמר בהנזקין דף נ"ד כהן גדול ביוה"כ יוכיח דכי אמר פיגול מהימן ניהי דפיגול לא הוי פסול מיהא הוי מק"ו וכדאמר לעיל י"ד ומה שלא לשמו כו', וכ"כ התוס' שם ובגיטין שם ובמנחות די"ד, והנה הך שמעתא בגיטין קאי אהאי עובדא דההוא דאמר ליה לחבריה טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אתא לקמיה דר' אמי א"ל שורת הדין אינו נאמן אמר לפניו ר' אסי רבי אתה אומר כן הכי אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו היכן האמינתו א"ר יצחק בר ביסנא כה"ג ביוה"כ יוכיח דכי אמר פיגול מהימן ומנא ידעינן והכתיב וכל אדם לא יהיה באה"מ אלא לאו משום דמהימן כו', וע"ש בפני יהושע שהסביר דהכתוב קאי בע"כ אהיכא דאמר פיגלתי ולא על הכשר העבודה

והנה הרמב"ם בפיה"מ דכלים פי"ז מי"ב הניח ליסוד מונח, שכל מה שלא התבאר בלשון התורה נקרא מדברי סופרים ואע"פ שהדברים הן הלמ"מ לפי שמאמר מדברי סופרים יכלול שיהיה הדבר דעת סופרים כמו הפירושים וההלכות המקובלות מן משה מסיני כו', וכן האריך בסה"מ שרש שני דכל דבר הנלמד בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן יהיה מדרבנן ואפילו היה המוציא משה רבינו, ורמב"ן השיג עליו שם באריכות ע"ש, והשתא לפ"מ שהחליטו התוס' בסוגיין ובכ"מ, דהא דאמר בגיטין כה"ג ביוה"כ יוכיח דכי אמר פיגול מהימן, הוא לאו פיגול אלא פסול, והאי פסול הוי מק"ו, ובכ"ז מבואר בגיטין שם דר' יוסי ור' יוחנן ור' אסי ור' יצחק בר ביסנא כולם כאחד אמרו בלשונם שהתורה האמינתו בהא דכתיב וכל אדם לא יהיה באה"מ, הרי בהדיא דעל הפסול שאנו למידין מק"ו אמרו שהתורה האמינתו, והכריחו האי פסול הנלמד מק"ו מקרא

ולכאורה יל"ד עמש"כ הראשונים, ונפסק למעשה ביו"ד סי' קכ"ז ס"ג דעד אחד אינו נאמן להחמיר, מדוע לא נלמוד מכה"ג ביוה"כ דהתורה האמינתו, וכדגמר לה ר' אסי ושאר תנאי ואמוראי בגיטין שם לדינא להחמיר אפילו בסתם איסורין, והא דהש"ס מסיק שם דילמא דחזיניה בפישפש קשיא, הלא בזה לא איתותבו, רק אם היו אומרים תיובתא, כדהביא הרשב"ם בב"ב נ"ב ע"ב, וע"ש ד"ד ע"א תוד"ה והא. דלפמש"כ התוס' בקידושין ס"ה ע"ב ד"ה נטמאו ניחא ע"ש. ועמש"כ בחידושי לחולין ד"י ע"ב ודפ"ט ע"ב

בא"ד ולא משמע כן דשלא לשמן לא קרי פיגול כו', וזו היא נמי כוונת התוס' לעיל י"ד ע"א סד"ה מודה, במש"כ ולא נהירא.