אור הישר (זבחים) עה

ומוראה דרובן לא אכלי להו, לא נחשבת לאכילה בדעת תורה עד דלתחייב עלייהו כרת, משא"כ באכילה דלא כתיב בקרא, רק הוא הסכם העולם, בזה י"ל דע"כ לא כתבו הג"א והפר"ח דלבטל ברובא ולא בעי ס' אלא גבי שיליא, דמשנתנו בחולין ע"ז העידה דרק נפש היפה תאכלנה, אבל זפק הלא איכא אינשי דאכלי נמי, ומשו"ה אם נתפגל ע"י דבר אחר חייב כרת נמי כדפירש"י, בזה י"ל דצריך ס' לבטולה ככל מידי דאכילה

וראיה לזה דהא גם אקורקבן אמרו בביצה ד"ז דאיכא אינשי דלא אכלי, האם גם בזה נימא דלא בעי ס' לבטוליה, הלא לולא דברי הראשונים והמחבר בסי' ק"א ס"ה, היה מקום לאמר דקורקבן הוא חתיכה הראויה להתכבד ולא בטל כלל, ובע"כ משום דאיכא אינשי דאכלי נמי קורקבן, הלא דמציאות בני אדם דאכלי נמי, מביאים עליו דין ששים כדי לבטלו, ומדוע לא נימא הכי גם גבי זפק

עוד כתב הגאון הנ"ל ז"ל דדבר זה תלוי בפלוגתת רש"י ותוס', דהתוס' כתבו דהטעם הוא משום דקיימא להשליכה לדישון. ולע"ד גם זה בלתי מוכרח, דהתוס' כתבו בהדיא דאפילו חזיא כשאר בשר אינה מפגלת את העוף דמוראה אבית הדשן ואין בה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח ע"ש. ומלשון דאפילו חזיא כו', משמע דאינם חולקים על רש"י רק דהוא כעין תיפוק ליה דאינה מפגלת משום דקיימא להשליכה לדישון, אבל לא יפלגו אהה דרובן לא אכלי להו, שהיא מציאות הידוע לכל ולא שייך בה פלוגתא

ומה שהקשה הגאון הנ"ל ז"ל ע"ד התוס' הלא סתם קרבן עוף הוא גם חטאת העוף ובחטאת העוף לא השליכו הזפק, ככר הקדימו בהערה זו בטהרת הקדש בסוגיין

תוד"ה אין. ודם התמצית זרק ליה לשם מים כו', ע' פסחים ס"ה ע"א תוד"ה שמא ובהעמק שאלה לשאילתות פ' תצא סי' קנ"ד אות ב' בסופו, אמנם על עצם דבריהם אני מתפלא הלא הא דס"ל לר' יהודא לקמן ע"ח ע"א אין דם מבטל דם, הוא בתערובות בדם בהמה חולין או בדם חיה, אבל בדם התמצית גם איהו ס"ל ישפך לאמה, מדלא פליג בסיפא כדכתבו שם התוס' בדף ע"ט ע"ב ד"ה ה"ג ובתוי"ט שם

תוד"ה פיגל בזבח. דמוראה אבית הדשן כו', ע' בסמוך תוד"ה פיגל באלל ולקמן מ"ו ע"א תוד"ה ולא וביומא כ"א ע"א וברש"י ד"ה מוראה ושם בתוס' נ"ט סוף ע"ב ובשילהי תמורה וברש"י שם ד"ה מוראה וברמב"ם פ"ב ה"ו מה' מעילה וצ"ע

בא"ד דלמא איצטריך לגופיה למעוטי שיליא מנותר, ובשטמ"ק הגיה שליא ושליל כו', וקשה בשלמא שליל צריך למיעוט, משום דאשכחן ביה ריבוי בחולין קי"ג ע"ב גדי לרבות את השליל, אבל שיליא ל"ל למעט. הלא אמרינן התם דא"צ קרא להוציא את השיליא דפירשא בעלמא הוא, (וזהו המקור הנכון לדברי הראב"ד בפ"ה הי"ג ממאכלות אסורות, ולא כהמפרשים שם שדרשו מקורו ממקומות אחרים ע"ש)

וי"ל משום דבחולין ע"ז ע"א תנן, השוחט את הבהמה ומצא בה שיליא נפש היפה תאכלנה, ואמרינן בגמ' דת"ר כל בהמה תאכלו לרבות את השיליא, ועמש"כ בחידושי שם ס"ט ע"א ולכאורה אמאי צריך קרא לרבות כיון דפירשא בעלמא היא, ובע"כ דלענין נותן טעם דבב"ח הוי רק פירשא, דאין בכחו לפעול על החלב, משא"כ כשהוא לעצמו, דעכ"פ נפש היפה תאכלנה, ומשו"ה צריך ריבוי, ולפ"ז גם גבי נותר ניחא, הא דאיצטריך ליה למעוטי, כשהשיליא נאכלת לעצמה, וע' בפר"ח סי' פ"א ס"ק י"ב ושם סק"ב

תוד"ה פיגל באלל, ובעולת העוף איירי שקודר להסיר המוראה בנוצתה. ע' לעיל בסמוך תוד"ה פיגל בזבח וברש"י ד"ה מוראה ובמש"כ בחידושי שם

תוד"ה באכילה. כך פי' בקונטרס ובחנם דחק כו' אבל האי לא שייך ביה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח, כדברי התוס' מבואר בהדיא בירושלמי יומא פ"ו ה"ו וכמש"כ שם בש"ק, וע' מנחות י"ז ע"ב תוד"ה דלא

ע"ב הא חישב באימורין נתפגלו אימורין עצמן. וכן צריך לפרש בירושלמי יומא פ"ו ה"ו הא דקאמר להקטיר אימורין למחר פיגל, דכוונתו ג"כ דפיגל האימורין עצמן

שם פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מועלים בהן משהוקדשו כו', והוא ממשנה מעילה ד"ט ע"א, ועפ"ז בלתי מובן הא דתניא בתוספתא מעילה פ"א, פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים כיון ששחטן וזרק דמן מועלין בהן כו' ע"ש. דלפי הנ"ל שחיטה וזריקה מאי עבידתא גבייהו, הלא מעילתן התחילה בהן כבר משהוקדשו

שם אין חייב עליהם משום פיגול נותר וטמא הא שליל ושיליא חייבים. ע' לעיל ע"א תוד"ה פיגל בזבח ובגליון הש"ס שם

שם אר"ח בר אבא א"ר יוחנן לא הכשיר ר"ע אלא בדוקין שבעין הואיל וכשרין בעופות ע"כ, בברייתא דתו"כ פ' צו פרק א' משנה ט' קאמר ר"ע גופיה האי טעמא, וע"ש בר"ש משאנ"ץ

רש"י ד"ה וכשרין בעופות לכתחילה שאין פוסל בהן אלא חסרון אבר כו' משום הקריבהו נא לפחתיך. וכן פירש"י לקמן ס"ח ע"ב ודף פ"ה ע"ב ובחולין כ"ג ע"א, וכמו הכא כן התם חולקים התוס' על שיטת רש"י בזה

רש"י ד"ה דוקין. לא נאמרו מומין אלא בבהמה דכתיב תמים זכר בבקר כו', ע' רש"י קידושין כ"ד ע"ב ד"ה ואין תמות ובחולין כ"ג ע"א ד"ה בבהמה ובהגהות הב"ח שם

תוד"ה וש"מ. תימה דלישני כדמשני לקמן פרק טבול יום דילמא מחשבה לא פסלה לינה פסלה וי"ל משום דלא בעי למיפשט הא דבעי ר' ירמיה