אור הישר (זבחים) עד

הנגמרות ואע"ג שלא יצאו עוד לאויר העולם, וכמו דמותרות לאכלן בחלב כדאמרינן בביצה ד"ו ע"ב, ומשום דגם אז ביצה היא ולאו בשר כדפירש"י שם, וה"נ דכוותיה. וקצת ראיה לזה, דאל"ה מאי האי דדחקו שם בש"ס כולי האי, אהא דאמר רב ביצה עם יציאתה נגמרה מאי עם יציאתה נגמרה כו', לימא דאמשנתנו קאי, דהא דתנן המולק את התורין לאכול ביציהן בחוץ לא פיגל, הוא דוקא אם כבר יצאו לאויר העולם, אבל כל זמן שהם במעי התורין כבשר נינהו ונתפגל העוף, דזה לא דמי לשליל ושיליא דהכא דביצי העוף הנגמרות הנמצאות בעוף בפנים דרכן לאכול כדאמרינן בביצה שם וכנ"ל, ובחישב לאכול מאשכול או משלל של בצים, אפשר לחלק כמו לענין נבלת עוף טהור שם ד"ז וברמב"ם פ"ג ה"י מאבות הטומאות, וע' במנחות ד"ע ע"א וברש"י ותוס' שם וצ"ע כעת

שם אין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא, ע' בפי' הראב"ד לתו"כ פ' צו פרק י"ב

שם א"ר אלעזר פיגל בזבח נתפגל השליל בשליל לא נתפגל הזבח. והנה נראה דרש"י ותוס' ירדו להבין מאי קסבר ר"א, אי עובר ירך אמו הוא ושליל הויא גופא דזיבחא, אפילו פיגל בשליל יתפגל הזבח, ואי לא נחשב כגופא דזבחא, אמאי יתחייב על אכילת השליל מפני פיגול הזבח ע"ש

ולולא דבריהם הייתי מסביר לעצמי דס"ל לר"א דשליל אינו בעמוד והקרב, כדילפינן בתו"כ ומובא בחולין ע"ה ע"א, מה חלב ושתי כליות האמורות באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל, וע"ש צ"ב ע"ב תוד"ה אילימא, ולקמן צ"ח ע"א ובמנחות פ"ג ע"א כתבו התוס' דלכך איצטריך ליה קרא למעוטי חלב ושתי כליות מהקרבה משום דקסבר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושין ע"ש, ולפ"מ דקיי"ל לעיל כ"ו ע"ב דאין מחשבה מועלת אלא בדבר הראוי לעבודה, לפ"ז ניחא שפיר דאם פיגל בזבח נתפגל השליל, משום דמחשבת הפיגול הי"ל מקום לחול על מידי דבר הקרבה שהוא עצם הזבח, והשליל נתפגל על ידו משום דולדות קדשים במעי אמן הן קדושים והויא כאחד מאבריה, וע' ברמב"ם פי"ח הכ"ג מפסוה"מ ופ"ד ה"ג מה' תמורה, משא"כ פיגל בשליל כיון דאינו בעומד והקרב הויא דבר שאינו ראוי לעבודה, משו"ה אין מחשבה מועלת בו ולהכי לא נתפגל הזבח, וע' שעה"מ פ"ד ה"ג מה' תמורה

שם ושוין שאם חישב באכילת פרים ובשריפתן לא עשה ולא כלום. בכ"מ פי"ד ה"ח מפסוה"מ תמה על השמטת הרמב"ם דין שריפה ע"ש, וכבר הזכיר דין זה שם פי"ח ה"ז כמו שהעיר בזה במה"פ לירושלמי יומא פ"ו ה"ו

רש"י ד"ה הייא מהרה ע"כ, נ"ב כמו אשור הייא בשבת קי"ט ע"א וע"ש קל"ד ע"ב ובב"ק פ"ד ע"א

רש"י ד"ה לא נתפגל. ומיהו אין מחשבתו מפגלת הזבח דדבר שאין דרכו לאכול הוא דרובא דאינשי לא אכלי ליה כו' ע"כ, לכאורה נראה ברור דאין כוונת רש"י ז"ל, דמשום דרובא דאינשי לא אכלי ליה גם הוא לא יאכלנה, ומשו"ה אינו מועיל מחשבתו לפגל, אלא כוונתו דאפילו אם הוא יאכלנה אח"כ כמו שחשב, אפ"ה לא תועיל מחשבתו לפגל, משום דרובא דאינשי לא אכלי ליה, ובטלה מחשבתו אצל כל אדם

ולפ"ז קשה לכאורה מאי נ"מ הא דרובא דאינשי לא אכלי ליה, כיון דהוא חשב לאכלו ואכל מדוע לא נימא אחשביה כדאמרינן בשבועות כ"ד, וכמ"כ כ' הרא"ש ר"פ כל שעה גבי חרכו קודם זמנו וז"ל ומיירי בנפסל מאכילת כלב, יש שרוצים לאמר דה"ה דמותר באכילה נמי דעפרא בעלמא הוא אבל זה אינו דניהי דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו אכיל ליה אסור וכ"כ הרב הברצלוני ז"ל ע"ש, וכמ"כ כ' הריטב"א במכות י"ז ע"א בשם רבינו מאיר ז"ל, דלהכי ס"ל לר"ש כל שהוא למכות משום דאחשביה לכל שהו כשאוכלו במזיד, וכ"כ בש"א סי' ע"ה גבי יוה"כ דאוכלין ומשקין שאינן ראוין אפילו לרפואה אסור דכיון דאכלן אחשבינהו ע"ש, וא"כ מדוע לא נימא נמי הכא אע"ג דרובא דאינשי לא אכלי ליה אפ"ה אחשבינהו במחשבתו לאכול

אמנם י"ל דל"ד כלל. דע"כ לא אמרינן אחשביה אלא היכא דבאכילתו זו דחשב עליה נוגע רק לו, בזה יש מקום לאמר דאחשביה הוא לעצמו לאכול, משא"כ במחשבה דחוץ לזמנו דמשויא פיגול לקרבן זה לכל העולם, דמי שיאכל ממנו יתחייב כרת, לא שייך לאמר אחשביה, רק אנו דנין בזה מה שהיא אכילה לכל העולם, וכיון דרובא דאינשי לא אכלי ליה להכי אין מחשבתו מפגלת הזבח, דאטו אם חסר דעת יאכל אפר האם יהיה אפר מאכל לכל אדם ע"י מחשבתו של זה, ובע"כ דאחשביה פועל על דבר שאינו מאכל לעשותו למאכל לעצמו אבל לא לזולתו. ולאמר דגם אצל האוכל הפרטי של הפיגול נמי נימא אחשביה, זה ודאי אינו, דבזה אנו דנין רק על מחשבה קמייתא של העובד לעשותו לפיגול בשעת עבודתו, והיינו דפירש"י ומיהו אין מחשבתו מפגלת הזבח כו', הרי דכונת רש"י רק על המחשבה דההיא שעתא שנעשה על ידו הפיגול, ועמש"כ בחידושי לקמן ק"ח ע"א

רש"י ד"ה מוראה לא חזי לאכילה דפירשא בעלמא הוא הילכך מחשבה דידה לא מיפגלא ומיהו היכא דנתפגל העוף ע"י דבר אחר כיון דאיכא אינשי דאכלי חייב עליו כרת ע"כ. והנה מוראה זו זפק כדאמרינן לקמן ס"ה ע"א, ועפ"ז כתב אלי בשנת תרנ"ח הגאון הגדול מו"ה יחיאל מיכל ז"ל אבד"ק יאנישאק יע"א בעהמ"ח שפת הים, דלפמש"כ הפר"ח בסי' פ"א סקי"ב גבי שיליא כיון דרובן לא אכלי ליה לא צריך ששים לבטוליה, רק סגי ברוב, כמ"כ אם נפל זפק מעוף טריפה לקדרה לא יצטרכו ס' לבטלו רק סגי ברובא, משום דלאו כו"ע אכלי לה ודמיא לשיליא כדפירש"י הכא

ולענ"ד לא ברירא כ"כ די"ל אף דלמוראה יש דמיון שיליא להא דרובו לא אכלי להו, היינו רק גבי פיגול דאכילה דידה כתיב בקרא, ובזה י"ל דכוונת התורה היתה על אכילה הראויה לכל אדם, אבל שיליא