אור הישר (זבחים) עג

הדברים בת' חו"י ס"ס פ"א, וע"ל י"ב ע"א תוד"ה הג"ה קדושה ולקמן נ"ט ע"א תוד"ה עד ובמנחות נ"ט ע"ב תוד"ה כל ובסוכה ל"ג ע"א תוד"ה נקטם, ובאור שמח ספ"ח מה' גירושין טרח ליישב קושית התוס' שם, אבל אין דבריו מוכרחים לע"ד

שם א"ר שייא כו'. במנחות נ"ט ע"ב הגרסא רב אדא

רש"י ד"ה מהו שיעשה שיריים אם קבל וזרק כו', ע' בראב"ד וכ"מ פ"א הכ"ח מפסוה"מ וברש"י מעילה ד"ה ע"ב ד"ה ה"ג ובטהרת הקדש בסוגיין

רש"י ד"ה דחזי לעבודת ציבור כגון טמא כו' הילכך גבי יחיד איכא תקנתא בחזרה ע"כ. ההסבר מבואר עפמש"כ בחידושי לעיל ל"ב ע"א, דכל דבר הנמצא בו מציאת היתר, אע"ג דבפרט זה הוא נמנע מן אותה המציאות, אפ"ה יש בו קלות בדין זה, מפני אפשרות המציאות שבו במקום אחר, והיינו דאמרינן הכא, דמשום אפשרות היתר העבודה אל הטמא בקרבן ציבור, הוקל דינו גם בקרבן יחיד, וכן גבי שמאל משום דאית ליה הכשירא ביוה"כ קיל דינו בכל השנה כנ"ל

רש"י ד"ה שבידו. אבל ההוא דמשתלח אין בידו מי יימר דיהבי ליה אחריני, ע' בת' באר יצחק חא"ח סי' ט"ו ענף א'

רש"י ד"ה והלא זה שנשפך לא נתקבל בכלי כו' ע"כ. ובפסחים ס"ה ע"א פירש"י עוד לשון אחר, דקושית הש"ס והלא לא נתקבל בכלי קאי על דם הכוס שהיה ממלא מדם התערובות

תוד"ה פסול. דהוא הדין בזרק הפסול שיחזור הכשר ויקבל. ע' ברמב"ם פ"ג ה"ב מה' מעילה ובפ"א הכ"ח מפסוה"מ ובתוספתא פ"א ובחסדי דוד שם ד"ה קבל בימינו

תוד"ה למעוטי. והא דאמר צריך שיקבל כל דמו של פר היינו למצוה, והנה בפירוש הראב"ד לתו"כ ויקרא נדבה פרשה ד' הוא כמסתפק לפרש כפירוש התוס', אולם לפמש"כ בחידושי לעיל כ"ה ע"א מוכרח הוא ע"ש

תוד"ה כל. ענפיו מרובין מעליו אין זה בידו כיון דאין ממעטין ביו"ט, ע' בחידושי הגרע"א לסוכה ל"ג ע"ב ובחידושי ח"ס שם ובת' באר יצחק חא"ח סי' י"ט ובעין יצחק אה"ע ח"א סי' ב' ושם ח"ב סי' מ"ב וסי' נ"ב ובת' מהרש"ם ח"א סי' יוד וסי' ס"ז

בא"ד כיון דאין מצוה לבטל הדיחוי לא חשיב בידו כו', ע' פסחים צ"ח ע"א תוד"ה ש"מ דחוי ובאבני מלואים סי' י"א סק"א

בא"ד והפריש קרבן והמיר דת דלעיל פ"ק אין זה קרוי בידו כיון דאין דעתו לחזור ע"כ, הסבר דבריהם, דכל זמן דאיכא גביה התנגדות הרצון אל הפעולה, לא שייך לאמר בזה כל שבידו, כיון דרצונו לא יניחו, ול"ד למש"כ התוס' ישנים ביומא ס"ג ד"ה מחוסר בשם רבינו אלחנן, דבמקום שהוא עומד באיסור כרת ובידו לתקן עצמו לא חשיב כמחוסר מעשה ע"ש, דהתם הוא עומד בנאמנות יהדותו, משו"ה פועל האיסור כרת על רצונו לתקן עצמו ולכן נקרא בידו, משא"כ בהמיר דתו שאין דעתו לחזור, בדידיה שפיר פועלת התנגדות רצונו לאמר דאין זה קרוי בידו

אמנם יל"ד מדוע צריך כלל לטעמא דאין בידו, הרי בלא"ה גזה"כ הוא מעם הארץ פרט למומר, כדהביא רש"י לעיל י"ב שם מסוגיא דחולין ע"ש, ולאמר דהתוס' יהיב טעמא על דרשת הכתוב בודאי הוא דוחק, ואפשר דלזה כיוונו התוס' בכריתות ד"ז ע"א, במש"כ דהמיר דת לא נקרא בידו דהוי פסול הגוף ע"ש, דזה הוי פסולו בגופו מה שהתורה אסרה קרבנו, ועפ"ז נפלאתי ע"ד הח"ס חי"ד סי' שכ"א שדחה בשתי ידיו לדברי הגאון ר' בונם ז"ל, אהא דאין מקבלין קרבן מן המומר משום דאי בעי הדר ביה כל שעה ע"ש, הרי דברי הגאון ר' בונם הם דברי התוס' בכריתות שם, וע' בנחל יצחק סי' ל"ד סעיף כ"ט ובמש"כ בחידושי לעיל י"ב ולקמן נ"ט

דף ל"ה ע"א אף אני לא אמרתי אלא כשנתקבל בכלי כו'. בתוספתא פסחים פ"ד ליתא לתשובה זו, וע"ש בירושלמי פ"ה ה"ח

שם דתניא דם התמצית באזהרה ר' יהודה אומר בכרת כו'. עמש"כ בחידושי לחולין ע"ד ע"ב

במשנה השוחט את הזבח לאכול דבר שאין דרכו לאכול כו' כשר ור"א פוסל, ע' ר"ש פרה פ"ד מ"ג

שם השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור ומן הרוטב, ע' מל"מ פי"ח סוף ה"ז מפסוה"מ ובבאר יצחק חא"ח סי' ח' ענף ב'

שם השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שיליא בחוץ לא פיגל ע"כ. אע"ג דגבי טומאה אם חישב אפילו על השיליא לאכול, מטמאה טומאת אוכלין כדתנן בחולין ע"ז ע"א, שאני טומאה דסגי מחשבת האכילה אפילו בעד האיש הפרטי שהוא נפש היפה כדתנן התם, אבל בפיגול צריכה להיות ראוי לאכילה לכל אדם, ורובא דאינשי לא אכלי להו כדפירש"י, ולהכי לא תועיל מחשבת המקריב בשעת ההקרבה לפגל לכל העולם כמש"כ בחידושי בסמוך, ודוגמא כזו מצינו במשנתנו שבת ע"ה ע"ב כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו, וכן במצניע כל שהוא דכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו כדתנן ר"פ המצניע, ולא אמרינן דנתחייב זה במחשבה של זה

שם המולק את התורין לאכול ביציהן בחוץ לא פיגל כו'. הנה ברישא דמשנתנו חשיב דבר שאין דרכו לאכול כגון אימורים שהם אכילת מזבח, ובתר הכי תני דברים שאין ראוין לאכילה כמו קיפה ואלל כו', ובסיפא תני שליל ושיליא דלאו גופא דזיבחא הוא, ולפ"ז שפיר סמיך ביצי עוף, דאוכלא דאפרת הוא כדאמרינן ריש ביצה, וכה"ג בב"ק מ"ז תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מ"ט פירשא בעלמא הוא, ולפ"ז דוקא ביצאו לאויר העולם, אולם לפ"מ דתנא ביצי תורין עם חלב המוקדשין ופירש"י חלב שבדידיה, משמע דה"ה בבצים