אור הישר (זבחים) עא

דלהכי מילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ואע"ג דעשה דמילה עשה שי"ב כרת היא, והשבתי דהחילוק הוא פשוט וברור, דכרת דפסח קשורה עם העשה בחובת היום י"ד ניסן דוקא, כדכתיב בפ' בהעלותך והאיש אשר הוא טהור וגו' וחדל לעשות הפסח ונכרתה וגו' כי קרבן ה' לא הקריב במועדו, וע"ז סובב הולך דברי התוס' בסוגיין, משא"כ מילה אף דעשה מונח עליו בכל יום לעשותה, אבל אינה קשורה עם כרת דילה, שהיא דוקא על מניעת כלל המצוה לגמרי, כדכתיב וערל זכר אשר לא ימול וגו' ונכרתה, וע' רש"י ריש כריתות, וע' מש"כ ע"ד תוס' אלו ברי"ט אלגזי לה' חלה סי' ב' ובש"א סי' ל"ג ובשושנת העמקים להפמ"נ כלל ב' ג' ח' ובגינת וורדים להגאון הנ"ל כלל ט'

בא"ד וי"ל דעשה דמצורע אע"ג דחמיר כיון דליכא כרת לא דחי לתרווייהו כו', ע' בת' הרשב"א סי' קכ"ז וסי' ת"ב ובגינת וורדים להפמ"ג כלל ט' ובנחל אשכול לס' האשכול ה' מילה ס"ס מ' ובחידושי הגרע"א ליבמות ד"ז ע"ב

תוד"ה ה"נ. דלוקה בתרומה ולא בקדש לר' יוחנן, ע' מל"מ רפי"ב מה' תרומות ובשעה"מ שם

דף ל"ד ע"א אף קודש דבר שי"ב נטילת נשמה ואי בנוגע נטילת נשמה מי איכא. ע' בהתוה"מ תזריע סי' ט"ז

שם טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה ר"ל אמר לוקה ור"י אמר אינו לוקה כו', ולכאורה איך יפרנס ר"ל הא דתניא בתוספתא פ"ה שאין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא אלא לאחר זריקת דמים ע"ש, ואפ"ל עפ"מ שיל"ד עוד, הלא טעמא דר"י הוא כדתני ברדלא אתיא טומאתו טומאתו, וכי כתיב ההוא לאחר זריקה, וא"כ איך פליג אההיא ברייתא, ובע"כ כדאמרינן במכות י"ד ע"ב דר"ל לא גמיר האי גז"ש דטומאתו טומאתו, ושלא לגמור גז"ש בע"כ שהיה צריך לקבלה מתנאים הקודמים, כדכתבו התוס' בשבת צ"ז ע"א, ולפ"ז י"ל דתוספתא הנ"ל ס"ל כהא דתני ברדלא, ור"ל ע"פ קבלתו מתנאי אחריני פליג אשתי הברייתות גם יחד, וע' בלח"מ פי"ט ה"א מה' סנהדרין

שם דא"ק והבשר לרבות עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו ואפ"ה רבינהו קרא, פי' לקבל טומאה, אבל חיבת הקדש אינה מכשרת לשויא אוכלא לטמא טומאת אוכלין, כדכתב הרשב"א בתשובה סי' ל"ב

שם ורבא אמר כו' מ"ט כיון דלא קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינא ביה והבשר אשר יגע כו', ע' שאגת אריה סי' ל"ח ובגבורות ארי ליומא ד"ו ע"ב

שם ר"ל אמר לוקה טהורה אין טמאה לא ולאו הבא מכלל עשה לוקין עליו ור"י אמר לאו הבא מכ"ע אין לוקין עליו. וקשה לפ"מ דאמרינן ס"פ כל שעה גבי מתפיס תמימים לבדה"ב, דהוא נמי לאו הבא מכלל עשה, דר' יהודא ס"ל דעובר ג"כ בל"ת משום דכתיב לאמר, לימד על כל הפרשה כולה שהיא בל"ת. וע"ש רש"י ד"ה לאו אמור ובתוד"ה לאמר, והשתא לפ"מ דלאו הבמכ"ע דהכא אליבא דתרווייהו, הוא מדכתיב ר"פ ויקרא מן הבקר ומן הצאן, דמשמע טהורה אין טמאה לא כדפירש"י, והתם בראש הפרשה נמי כתיב לאמר, האם נימא דר"י ור"ל פליגי בפלוגתא דתנאי, וע' בהתוה"מ אמור סי' קי"ט

וזה אין לאמר דר"י ור"ל ל"פ כלל בדר' יהודא ורבנן, רק פלוגתתם היא אי לאו הבא מכ"ע הוא לאו או עשה, דז"א אחרי דבע"כ כתיב בפרשה דבקר וצאן לאמר, והשתא במאי פליגי, ממ"נ אי ס"ל כר' יהודא דהאי לאמר לאו אמור, בודאי לקי, ואי ס"ל כרבנן דלאו הבא מכ"ע הוא רק עשה, בודאי לא לקי, ובהכרח דבזה גופה פליגי, וא"כ מ"ט ל"ק כתנאי או לימא כתנאי, אח"כ נדפס ס' גבורות ארי ליומא ומצאתי שהעיר קצת בזה שם ד"ד ע"ב

שם אותה תאכלו ולא בהמה טמאה כו', ברייתא זו נשנית בתו"כ פ' שמיני, ולכאורה הלא מבע"ל התם לדרשה אותה תאכלו לרבות את השיליא ע"ש, ובע"כ דתיבת אותה מיותרת שם בתו"כ, ועיקר הלימוד הוא מתיבת בבהמה, אכן ג"ז קשה דשליל ושליא שניהם נתרבו בספרי ראה, מדכתיב התם וכל בהמה וכתיב בבהמה, וכן מבואר בחולין ע"ז ע"א ושם ס"ט ע"א, ועמש"כ בחידושי שם וצ"ע כעת

שם מותיב רבא אילו נאמר קרבן לה' בהמה הייתי אומר חיה בכלל בהמה כו'. ברייתא היא בתו"כ ויקרא נדבה פרשה ב', וע' נזיר ל"ה וברש"י ותוס' ר"פ כיצד הרגל ד"ה בעירה וד"ה קמ"ל

רש"י ד"ה אתיא טומאתו. הניתר לטהורים כו', ע"ל ל"ו ע"ב תוד"ה בשר ובדף מ"ו ע"ב תוד"ה אחת ובפסחים כ"ד ע"ב תוד"ה לרבות, ובמש"כ בחידושי לכריתות כ"ג ע"ב

רש"י ד"ה שקדשו בכלי עצים שחתה אותן במחתת כו' ולבונה שקידשה בבזיכין כו', ע' בתוס' בסוגיין ד"ה שקדש ובחגיגה כ"ד ע"א סד"ה והא

רש"י ד"ה ההוא למצוה בהמה מצוה להקריב וחיה רשות כו' ע"כ, והנה בפסיקתא דבתי פיסקא את קרבני לחמי משמע קצת כר"ל, דהכי אמרינן התם שמא הטרחתי עליך שתהא מחזיר בהרים ובגבעות שתביא לפני קרבן מאלה שאינה ברשותך והלא לא אמרתי לך שתביא אלא מה שברשותך ומן הגדל על אבוסך ע"ש, ומלשון זה נראה דרק למצוה הוא שיביא קרבן מבהמה שברשותו וגדל על אבוסו, אכן אם ירצה להטריח את עצמו ולהביא מהרים וגבעות חיה לקרבן הרשות בידו

רש"י ד"ה תרי בקר וצאן כתיבי התם כו', ע' תו"כ ויקרא נדבה פרשה ב' ובר"ש משאנ"ץ שם משנה ו'

תוד"ה והבשר לרבות עצים ולבונה. מהכא נפקא לן דחיבת הקודש מכשרת ומקשינן כו', וכמ"כ הקשו התוס' בחולין ל"ו סוף ע"ב, והוא משום דלטעמייהו