אור הישר (זבחים) סט

שם טומאה דחויה היא מה לי חד דחויא מה לי שתי דחיות. כה"ג בנזיר מ"ח ע"ב, וע' יומא ד"ו ע"ב תוד"ה אמר ובש"א סי' ל"ח ובת' עין יצחק חא"ח סי' ט"ו ובעונג יו"ט חא"ח סי' מ"ה

תוד"ה ור"י. דר' יוחנן לאו תנא הוא כדמוכח פ"ק דכתובות כו', וע' בתוס' יבמות ד"ז ע"ב פסחים צ"ב ע"א נזיר ס"ה סוף ע"א

בא"ד ותנן נמי בתמיד דבא וישב לו אצל אחיו הכהנים כו', ע"ש במפרש רא"ש וראב"ד ובאר שבע

תוד"ה שחדשו. וא"ת מנלן שחדשו מטבו"י אימא שחדשו ממת עצמו או מטמא מת כו', וכן הקשו בפסחים צ"ב ע"א וביבמות ד"ז ע"ב, ולע"ד בלתי מובן קושית התוס', אחרי דטפי יל"ד הלא ר' יוחנן היה הרבה דורות בתר יהושפט, ומנ"ל לר"י לאמר דכזאת וכזאת חידש יהושפט, ומשמע דרש"י ז"ל הרגיש בזה, ומשו"ה כתב בפסחים שם וז"ל והכי גמר ר' יוחנן מרביה דדבר זה חידש ע"ש, וממילא אין מקום להקשות אימא שחידש ממת עצמו או מטמא מת, כיון דכך היתה הקבלה בידו דדוקא דבר זה חידש וצ"ע כעת

תוד"ה א"ל מטונך. משמע דוקא בו ביום דיצא בשעת היתר דצרעת כו', ע' דורש לציון דרוש ד'

דף ל"ג ע"א מכלל דתרווייהו ס"ל טומאה דחוייה היא בצבור ע' ש"א סי' ל"ח ובגבורות ארי ליומא ד"ו ועמש"כ בחידושי לקמן בסמוך בתוד"ה הגה"ה

שם כל הסמיכות שהיו שם קורא אני עליהם כו'. בתוס' סוטה ל"ט ע"א ובטו"א למגילה ד"כ ע"ב גריס בסוגיין כמו שהוא לפנינו, ובשטמ"ק ובדק"ס משנה הגרסא במקצת, וכל הגרסאות אינן מתאימות עם גרסת התוספתא בנגעים פ"ה ששם הוא מקור הדברים, וע' בחידושי באר שבע לסוטה שם ובת' חו"י סי' רכ"ז

שם הא מני ר' יוסי בר"י דאמר מרחק צפון. ע"ל ל"ב ע"א תוד"ה מ"ש ובעונג יו"ט חא"ח סי' י"ח

שם א"ד א"ר יוסף כל הסומך ראשו ורובו מכניס מ"ט כל כחו בעינן הילכך לא אפשר. ויל"ד מאי דוחקיה דלישנא קמא לאוקים בפלוגתא, הלא מחלוקת ראשונה שהיתה בחכמי ישראל הזוגות של הנשיאים ואבות ב"ד בסמיכה ביו"ט דתנן בפ"ב דחגיגה, היתה משום דסמיכה בכל כחו בעינן, דאי ס"ד לא בעינן בכל כחו מאי קא עביד לסמוך, כדדייק הש"ס שם ט"ז ע"ב, ובמקום דבעינן כל כחו הטבע מחייב שיכניס לזה ראשו ורובו, ולא נכנס כלל בגדר ביאה במקצת, וע' בתוס' גיטין כ"ח ע"ב ד"ה והא ובפסחים ס"ב ע"א ד"ה ערל

ואפ"ל דלישנא קמא ס"ל דסמיכה בכל כחו בעינן דאמרינן בחגיגה, היינו כל כחו שיש בשתי ידיו לחוד, והויא רק ביאה במקצת ול"צ להכניס ראשו ורובו, ועי' בת' חו"י סי' רכ"ז, ואיכא דאמרי א"ר יוסף ס"ל דכל כחו דסמיכה הוא כח כל הגוף, ולזה בהכרח שיכניס ראשו ורובו הילכך לא אפשר

ולפמש"כ מובן מש"כ הרמב"ם בפ"ד ה"ב ממחו"כ דמביא האשם של מצורע עד הפתח ומכניס שתי ידיו לעזרה וסומך עליו כו', ולכאורה הלא איהו ס"ל בפ"ג הי"א והי"ג ממעה"ק דסמיכה בכל כחו בעינן, ואם איתא דכוונתו על כל כחו של כל הגוף, דהוא בהכרח בהכנסת ראשו ורובו, א"כ קשה איך יוכל המצורע לסמוך באופן כזה, הלא איהו פסק בשמיני לששי מה' סוכה דאם לא היה רק ראשו ורובו בסוכה יצא ידי חובתו ע"ש, א"כ הרי חשיבא להרמב"ם ראשו ורובו ככל הגוף, ואיך יוכל הטמא לסמוך בדרך זה, ולמען יתאימו שתי ההלכות של מח"כ בהכנסת שתי ידיו, ושל מעה"ק דסמיכה בכל כחו, בע"כ דכוונתו כל כחו רק של שתי ידיו כנ"ל, וזהו באמת רק ביאה במקצת ולא שמה ביאה, כדס"ל בפ"ג מביאת מקדש, וכמו שהבאתי לעיל דברי הלח"מ ע"ש

אכן אם נלך בדרך זה, יל"ד ע"ד הכ"מ בפ"ג הי"א ממעה"ק, שציין מקור הרמב"ם דסמיכה בכל כחו, על א"ד א"ר יוסף כל הסומך ראשו ורובו מכניס מ"ט כל כחו בעינן ע"ש, דלפמש"כ לא זו הדרך דכל כחו של ראשו ורובו, דבאופן זה נחשב להרמב"ם כאילו נכנס כולו ולא ביאה במקצת, רק מקור הרמב"ם דסמיכה בכל כחו הוא מסוגיא דחגיגה ט"ז ע"ב, שהכריחו שם הכי מכלל מחלקותם במשנה כנ"ל, וכוונתו על כחו דשתי ידיו

בר מן דין בלתי מובן הרכבת דברי הרמב"ם על האיכא דאמרי א"ר יוסף כו', דהא הרמב"ם קאי אדיעבד, עבד, ורב יוסף מתרץ הקושיא דליעייל ידיה ולסמוך דהוא לכתחילה, ועוד דרב יוסף אזיל לפרושי דברי התוספתא דנגעים, דבאשם מצורע לא היה תיכף לסמיכה שחיטה, והרמב"ם פסק בה' מחו"כ שם דגם באשם מצורע היה תיכף לסמיכה שחיטה ככל הסמיכות, משום דס"ל שלא הכניס רק הידים וביאה במקצת ל"ש ביאה לדידיה, הרי דזהו לא כרב יוסף ולא כהתוספתא, וע' לקמן ע"ו ע"ב תוד"ה סמיכה

שם גזירה שמא ירבה בפסיעות ע"כ, ואע"ג דהוא לצורך מצוה בקום ועשה אפ"ה גזרו, כדהעיר בזה בבאר יצחק חא"ח ס"ס יו"ד וע"ש בחאה"ע סי' ב'

שם ואי אמרת לאו דאורייתא בטמאין נמי משכחת לה כו', ע' טו"א לחגיגה ט"ז ע"ב

שם אלא איפוך סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא כו', ע' ירושלמי ביצה פ"ב ה"ד ובגליון הש"ס ובמראה הפנים שם

רש"י ד"ה טומאה דחויה היא שהציץ מרצה כו ע' בת' עין יצחק חא"ח סי', ט"ו

רש"י ד"ה הכל בכתב כו' נמסר לי מיד ה' ואין להוסיף על החשבון, ע' בת' שאילת דוד בפתיחה לקונטרס דרישת ציון וירושלים

רש"י ד"ה תיכף לסמיכה שחיטה כדכתיב וסמך ושחט ע"כ, בתוס' ר"י חסיד ותוס' הרא"ש ושטמ"ק לברכות מ"ב ע"א סמכו הכי ע"ד הירושלמי.