אור הישר (זבחים) סז

התוס' שם, דהתם כך הוא דינה, ואין מביאין ראיה לסתם נשים, כן היה נלע"ד לולא דברי התוס' ז"ל

שם מ"ש סמיכה דכתיב לפני ה' שחיטה נמי הכתיב לפני ה' אפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט. אפשר להסביר קושית המקשן במכש"כ, ניהי דבשניהם כתיב לפני ה' אפ"ה חילוק גדול ביניהם, דסמיכה היא רק שירי מצוה כדתנן במנחות צ"ג, ובדיעבד כיפר אפילו בלא סמיכה, ואי אפשר לקיימה ע"י שליח כדתניא במנחות שם ידו ולא יד שלוחו, רק משום דכל כמה דלא סמיך בעמוד וסמוך קאי כדלעיל ד"ו ע"א, ואפ"ה קפיד רחמנא שתעשה דוקא בטהורים, שחיטה דלא סגי בלא"ה, ואפשר נמי להעשות ע"י שליח, לא כש"כ דמצותה צריכה להיות בטהורים דוקא, דאפשר להעשות ע"י שליח טהור, ומדוע תהיה שחיטת הטמאים מותרת גם לכתחילה מדאורייתא ומשני דאה"נ אי הוה אזלינן בתר בעל הקרבן ודאי דיש לחלק בין סמיכה לשחיטה כנ"ל, אבל אנן בתר פעולותיהן אזלינן, ובפעולת הסמיכה כתיב וסמך ידו, וכתיב נמי לפני ה', להכי מוכרחת פעולה זו להיות דוקא בטהורים, משא"כ פעולת השחיטה תוכל להעשות גם בטמאים, דאפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט, וע' נוב"י מ"ת חי"ד סי' י"א

שם אפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט. לכאורה אמאי קאמר בלשון דעביד סכין ארוכה, עשיית הסכין ל"ל להזכיר, והול"ל דשחיט בסכין ארוכה, וי"ל דכבר הרגיש בזה רש"י ביומא ל"א ע"א גבי טבילה דכהן גדול ביוהכ"פ, דקאמר נמי מהו שיעשה סכין ארוכה וישחוט ופירש"י לפטור עצמו מן הטבילה כו' ע"ש, וה"נ סתמא דמילתא אין לו סכין ארוכה כ"כ, ורק אם יש לו נחיצות עשייתה למטרה תכליתית עושה אותה, וכמו דהתם עושה אותה הכהן גדול לפטור עצמו מן הטבילה, כמ"כ גבי טמא במוקדשין עושה אותה כדי דלא יבא לאמשוכי בפנים ושלא יגע עצמו בבשר כשהוא טמא, ומיושב בזה קושית התוס' בד"ה ובטמאים, וביומא שם ובחולין ד"ב ע"ב, אמאי לא גזרינן דילמא אתי לאמשוכי בפנים ע"ש, דלפמש"כ ניחא כיון דעביד סכין ארוכה, וכל מטרת עשייתו בזה לכתחילה הוא בכדי שלא יגע בבשר ולא יבא לאמשוכי בפנים, א"כ אין מקום לחוש לזה

והנה התוס' בד"ה ובטמאים כתבו דשחיטת הטמא בסכין ארוכה היא אוקימתא בגמרא, וכן הבין בלח"מ ר"ה פסוה"מ דמשו"ה הקשה מדוע כתב הרמב"ם דהטמא היה חוץ לעזרה ופשט ידיו ושחט בעזרה דלא כאוקימתא דסכין ארוכה ע"ש

ולולא דבריהם הייתי סולל לע"ד מסילה חדשה בדעת הרמב"ם, עפ"מ שיל"ד נמי בלשון הש"ס "אפשר דעביד סכין ארוכה", מה ענין זה לאפשרות הפעולה דסכין ארוכה, והיל"ל כמו בכל אוקימתות הש"ס, הכא במאי עסקינן, או כגון ששחט בסכין ארוכה, ומאי אפשר דעביד כו', ולכן היה נלע"ד עפ"מ שיש כלל מונח בש"ס, דכל דבר שיש תקנה לאיסוריה אע"ג דהתקנה לא נעשתה מ"מ הוקל איסור זה מפני אפשרות התקנה, לא מיבעיא באסורי דרבנן כמו בשבת ק"נ ע"ב מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין הולך, ופירש"י וכיון שהוא דבר שיש לו היתר ע"י תקנה בשבת מותר לאומרו אפילו במקום שאין שם ההיתר, ובגמ' שם קכ"ז ע"ב כיון דאי בעי מפקר לנכסיה, ושם קל"א ע"ב הואיל ובידו להפקירן, ובפסחים מ"ו ע"ב הואיל ואי בעי איתשיל עלה כו' הואיל ומקלעי ליה אורחים, ובביצה ל"ד ע"ב טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן, וע' עירובין דל"ג ע"ב וברש"י ד"ה ונוטלו ולקמן צ"א ע"ב רש"י ד"ה הא ר"ש, אלא אפילו באיסורי דאורייתא אשכחן כה"ג כדאמרינן לעיל ט"ז ע"ב מה לזר שכן אין לו תקנה ופירש"י ואונן יש לו תקנה למחר בעל מום יש לו תקנה כשיעבור מומו, וכן לקמן ל"ד וס"ח שמאל דאית ליה הכשירה ביוהכ"פ, וביומא פ"ג גבי מאכילין אותו הקל הקל דטבל ותרומה מ"ס טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן ומ"ס תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוניה, וברא"ש שם הביא בשם הראב"ד דלהכי שחיטה קיל אף שהוא איסור סקילה לאחרים ובאכילת נבילות הוא רק איסור לאו, מפני שהשחיטה אי אפשר שלא יהא קטן אחד בסוף העולם שמותר לשחוט בשבילו, וכן ביבמות ד"ה מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה, ובחולין ס"ט ע"א בהיתר דחלב לשתותו ולא נאסרה משום אבמה"ח משום דאית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה, ועמש"כ שם בחידושי ובדף ק"א שם להוכיח גם ממקומות אחרים להאי כללא, כמו בכל הדברים הנ"ל, דאע"ג דהתקנה לא נעשתה, אפ"ה בשביל מציאות האפשרות של התקנה קיל איסוריה

וע"פ כלל זה י"ל דהרמב"ם הבין כוונת הש"ס בתירוצם "אפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט", דכיון דיש אפשרות התקנה לשחיטת הטמא ע"י שיעשה לזה סכין ארוכה וישחוט בריחוק מקום, משו"ה אע"ג דעייל ידיו ושחט ג"כ שפיר דמי בדיעבד, ולדידיה לא תקשה קושית הש"ס סמיכה נמי אפשר דמעייל ידיה וסמיך, דלפ"מ דס"ל לדידיה ביאה במקצת לא שמה ביאה, אה"נ דאם סמך הטמא בכניסת ידיו לפנים כשר בדיעבד, כדפסיק להדיא בפ"ג הי"א ממעה"ק, ועמש"כ בחידושי לקמן בסמוך

שם סמיכה נמי אפשר דמעייל ידיה וסמיך קסבר ביאה במקצת שמה ביאה, והרמב"ם דפסיק ביאה במקצת ל"ש ביאה, שפיר כתב לטעמיה בפ"ג הי"א ממעה"ק דאם סמך הטמא במקצת ידיו לפנים סמך כמו שהסביר שם הלח"מ, ולפמש"כ הלח"מ גופיה בר"ה פסוה"מ דהאי טמא במוקדשין לדעת הרמב"ם לא שחיט בסכין ארוכה רק בפשיטות ידיו לפנים, וג"כ מטעמא דביאה במקצת ליש ביאה, משכחת לדידיה סמיכה ושחיטה בטומאה אף באדם אחד וקרבן אחד, דהיינו שסמך קרבנו בטומאה בפשיטות ידיו לפנים ותיכף לסמיכה שחט אותו ג"כ בפשיטות ידיו לפנים, דהא בתרוויהו אמרינן ביאה במקצת לא שמה ביאה, ולדידיה סמיכה בטהורים לאו דאורייתא אלא דרבנן להכי כשר הקרבן בדיעבד.