אור הישר (זבחים) סו

אלא ודאי משום דנשים שוחטות לכתחילה אפילו במוקדשין, וכ"כ שם הרא"ש והר"ן, וע"ש ט"ו ע"ב תוד"ה אלא ולעיל ל"א ע"ב תוד"ה שהשחיטה ובמש"כ בחידושי שם

שם ת"ל ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן הכהנים מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בכל אדם. הא דפתח מקרא דושחט, הוא להורות מה דהתם לא נזכר כהן כמו גבי קבלה, באותו פסוק דכתיב והקריבו ב"א הכהנים, וזהו מאי דפירש"י ומדכתיב בקבלה כהונה ובשחיטה לא כתיב לימד על השחיטה שכשרה בזר ע"כ, ופירושו מבואר בברכות ל"א ע"ב דשמואל הנביא גופיה אמר הכי לעלי הכהן, מי כתיב ושחט הכהן והקריבו הכהנים כתיב מקבלה ואילך מצות כהונה מכאן לשחיטה שכשרה בזר, ועפ"ז בלתי מובן ביומא כ"ז ע"א דהתם מייתי נמי קרא דושחט את בן הבקר והקריבו, ובכ"ז מסיק וסמך ידו ושחט לימד על השחיטה שכשרה בזר ע"ש, הלא לפי גרסת הש"ס הכא ובמנחות י"ט ע"א ובברכות שם, משמע דקרא דושחט את בן הבקר די למילף מיניה דשחיטה בזר כשרה, מדלא כתיב גביה כהונה כמו בקבלה דבסמוך

ובאמת אי הוה לן קרא כזה וסמך ידו ושחט, אז הוה עדיפא לן למילף מיניה, דפשטות הכתוב הוה משמע דושחט קאי על מי שהוא סומך היינו הבעלים, וממילא אם הוא אינו כהן נמי כשר לשחיטה, אבל מקרא כזה ליתא במציאות, והוא מביאו מפסוק הקודם דכתיב וסמך ידו על ראש העולה, וחיבר שתי תיבות וסמך ידו מקרא שלפניו, אל הפסוק שלאחריו ושחט את בן הבקר, ובאופן דהוא בעצמו סגי למילף מיניה כנ"ל. וצ"ע כעת

שם לימד על השחיטה שכשרה בכל אדם, בסוגיין ובתו"כ דבעי למילף כשרות השחיטה בזרים נשים עבדים וטמאים, שפיר גריס בכל אדם, אבל ביומא כ"ז ובמנחות י"ט דאיירי רק בשחיטה דזרות, שם גריס לימד על השחיטה שכשרה בזר, אכן בילקוט ויקרא רמז תל"ט גריס גם בסוגיין למד על השחיטה שהיא כשרה בזרים

שם וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים, לשון זה ממש איתא בתוספתא מנחות פ"י כשם שהסמיכה בטהורים כך שחיטה בטהורים, וכ' שם במנחת בכורים וז"ל ה"ג כשם שהשחיטה בטהורין כך הסמיכה בטהורין דטמא לא שחיט במוקדשין כו' ע"ש, ודבריו תמוהים הלא במה דמהפך גרסת התוספתא לתלות סמיכה בשחיטה הוא דעת רב חסדא דמתני איפכא לקמן בסמוך, אבל ללישנא קמא דתלינן שחיטה בסמיכה, הוה סמיכה עיקר, ושחיטה היא רק מדרבנן שמא יגעו בבשר, ומנין לו לשבש לשון התוספתא

ועל רב חסדא גופיה נמי קשה במאי דאפיך, אחרי דבתוספתא מבואר כלישנא קמא, אף דלכאורה מסוגיא דמגילה ד"כ ע"ב משמע כר"ח, דאהא דתנן התם דסמיכה ושחיטה ביום, קאמר נמי בש"ס דכתיב וסמך ושחט וכתיב בה בשחיטה ביום זבחכם, הלא דתלי סמיכה בשחיטה, אמנם כבר כתב שם בטו"א, דכוונת הש"ס הוא דמוסמך ושחט נפק"ל דתיכף לסמיכה שחיטה, וכדאמרינן לקמן ל"ג ע"א כל הסמיכות שהיו שם קורא אני עליהן תיכף לסמיכה שחיטה ופירש"י כדכתיב וסמך ושחט וכיון דסמיכה ושחיטה נעשים תכופים זה לזה ושחיטה אינה אלא ביום בהכרח דגם סמיכה היא ביום ע"ש, וכמו דהטו"א כתב שם מסברא לענין הזמן דביום, כן פירש"י בסוגיין ריש ע"ב לענין המקום, דז"ל כיון דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה אין סמיכה מבחוץ ושחיטה מבפנים ע"ש, ומה שכתבו רש"י והטו"א מצד הסברא יש מקום לכוון בתוספתא מנחות שם ובתו"כ ויקרא נדבה פרשה ד', דבמקום שהזכירו סמיכה ושחיטה דטהורין כנ"ל, סמכו ענין לו לדין דתיכף לסמיכה שחיטה ובמקום שסומכין שוחטין ע"ש, הרי נראה בעליל דדין הטהורים בשניהם, מוכרח מצד תכיפת פעולתן במקומן גם יחד כנ"ל, וכן אהא דתנן במנחות צ"ג ובמקום שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה, פריך הש"ס מאי קאמר ומשני ה"ק במקום שסומכין שוחטין שתיכף לסמיכה שחיטה, וע"ש ברש"י וברש"י כת"י ובפי' רגמ"ה, הרי הבינו גם בש"ס דהפעולות של הסמיכה והשחיטה אגודות בקביעות מקומן המיוחד

שם מדרבנן, ע' קונטרס אחרון לפר"ח יו"ד סי' א' ובנוב"י מ"ת חי"ד סי' י"א ובברכי יוסף חי"ד סי' א'

שם מ"ש סמיכה דכתיב לפני ה' כו'. והנה בשעה"מ פ"ז הי"ח מבית הבחירה הקשה לשיטת רש"י בקידושין נ"ב ע"ב דנשים אין נכנסות לעזרה, א"כ אמאי לא פריך על שחיטת נשים דתנן במשנתינו קודם טמאים, איך יכולות לשחוט הלא כתיב לפני ה' ע"ש, ולענ"ד בלתי מובן הלא התוס' בקידושין שם על אתר הקשו על רש"י ממשנתינו, דתנן שהשחיטה כשרה בנשים, וא"כ כבר הורו התוס' על קושית השעה"מ ממשנתינו גופה, דסברי דאין לנשים איסור כלל לכנס לעזרה. ועל מה תחול קושית הש"ס הרי כתיב לפני ה'

אכן מעבר מזה יל"ד ע"ד התוס', ממעשה רב דחגיגה ט"ז ע"ב, דא"ר יוסי סח לי אבא אלעזר פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים והביאנוהו לעזרת נשים לא מפני שסמיכה בנשים אלא לעשות נחת רוח לנשים ע"ש, ואי כדעת התוס' דנשים יכולות לכנס בעזרה כמו ישראלים א"כ אמאי היו צריכים להכניס העגל לעזרת נשים, הלא תנן במנחות צ"ג ובמקום שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה, ומפרשינן בגמ' שם מפני שתיכף לסמיכה שחיטה, ולפ"ז היה טוב להן לכנס במקום שחיטת העגל ולסומכו שמה, ובע"כ כיון דסמיכת נשים אינה אלא רשות, להכי כל כמה שאינן מוכרחות לכנס בעזרה, רק לעשות להן נחת רוח, לכן הביאו את הבהמה בעזרת נשים, ולא דמי לסוטה ונזירה דנכנסת בעזרה להניף כדהביאו