אור הישר (זבחים) סה

השייכים רק לזולתה, הלא תוכל להכשילו, ובע"כ דבנאמנות באיסורין דין אחד לנשים כמו לאנשים

לבד זה מה דמיון אומה שלימה של כותים לנשים פרטיות, דכל אחת כורתת ברית לבעלה כדאמרינן בסנהדרין כ"ב ע"ב, ובמגילה י"ב ע"ב מאי האי דשדר לן להיות כל איש שורר בביתו פשיטא אפילו קרחה בביתו פרדשכא ליהוי, ובע"ז ד"ל ע"א אפילו גבי ארמלתא קאמר סירכא דגברא נקיטא, ושם ל"ט ע"א וחבר שמת אשתו ובניו הרי הן בחזקתן כו' מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קושרת לו קשרי תפילין על ידו נשאת למוכס והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו, ובפסחים מ"ט ע"ב גדולה שנאה ששונאין ע"ה לת"ח כו' ונשותיהן יותר מהן, והאריכות בזה אך למותר, והטיבו אשר דברו המפרשים והב"י בראשם לפרש שם דהא דקאמר שהנשים שוחטות לעצמן, היינו בלא אחר עומד על גביהן, והחוששים לשחיטת נשים, הוא משום עילופי או קלות הדעת, וע' בפרדס דוד לס' נשא ובת' מקום שמואל בחידושי יו"ד סי' א'

וברמב"ן ור"ן ביומא שהביא הגרי"מ, לע"ד כוונתם, בכותים דלית להו לפני עוד, יהרהרו שישראל יאבו להכשילם, כאשר הם יאבו להכשיל לאחרים, וכן הנשים מתוך שדעתן קלה, ולא ירדו לעומק הדבר, טועות בכך לאמר, שעבירת הנשים לא נחשב בעיני הגברים לעבירה כ"כ כמו של האנשים, ולכן בוחרים הגברים שהנשים יחללו את יוהכ"פ, וזהו מאי דמסיק הרמב"ן למיאנות וטעות, היינו שימאנו לחלל את יום הקדוש בשביל טעות זה

תוד"ה ובטמאים. או כשהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה כו', ע' בנוב"י מ"ק חי"ד סי' ד' ובמ"ת חי"ד סי' י"ב ובמש"כ בחידושי לחולין ל"ו ע"ב ושם ד"ב ע"ב בתוד"ה שמא

בא"ד איך יתכן שיהא כ"כ ארוכה מהר הבית עד עזרת ישראל כו', ע' במפרשים בסוגיין ובתוס' וחידושי הרמב"ן והרשב"א לחולין ד"ב ע"ב

בא"ד לאו דוקא חוץ לעזרת ישראל אלא אף חוץ לעזרת נשים וחוץ לחיל כו', ע' יבמות ד"ז ע"ב תוד"ה וראה ובפסחים צ"ב ע"א תוד"ה טבו"י

דף ל"ב ע"א וכולן שקיבלו את הדם חוץ לזמנו וחוץ למקומו אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל כו'. והנה ממילא מובן דאם אין דם הנפש פסול. ובתוספתא פ"ג מבואר כן בהדיא, ולפ"ז היה מקום לכאורה לדייק כדדייק הש"ס בריש עירובין ובריש סוכה, מ"ש דגבי סוכה תני פסולה וגבי מבוי תני תקנתא, דהכא נמי הכי הוא, ברישא מסיק לפיכך חן פוסלין במחשבה, ובסיפא תני תקנתא דאם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל, דלכאורה לפ"מ דמקבלה ואילך מצות כהונה, הי"ל לסיים לפיכך הן פוסלין, ואמאי נאיד מעצם דין פסלות עבודתן, לתקנתא דיחזור הכשר ויקבל, דמשכחת רק בגוונא דאם יש דם הנפש

וי"ל לפי הכלל המסור בידנו לעיל כ"ח ע"ב ובכ"מ. דכהרצאת כשר כן הרצאת פסול דמה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתיריו בכשרות כך הרצאת פסול הוא עד שיקרבו כל מתירין כהלכתן, ואם לאו אין בו משום פיגול, וע"פ הנחה זו י"ל דכמו ברישא כן בסיפא בשניהם תני תקנתא, דהא בכל אחד מהם איכא קולא וחומרא, דמשום כשרות דשחיטת פסולין, יכולים להביאו לידי פיגול, ומשו"ה בהא דמסיק לפיכך הן פוסלין במחשבה, אשמעינן אגב אורחיה התקנה להכשר הקרבן, כאילו אומר דאם אך יהיה נזהר הפסול בשעת שחיטתו ממחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו אז יצא כל הקרבן בכשרות, ובסיפא דאיירי מקבלה ואילך שהוא מצות כהונה ופסלי הפסולין בעבודתן, דמצד אחר אתא נמי לידי קולא, דלא יוכלו לקובעו בפיגול, אבל עכ"פ הקרבן עומד להפסל מצד קבלת הדם של העובד בפסול, להכי אשמעינן תנא התקנה להכשר הקרבן, באם יש עוד דם הנפש שיחזור הכשר ויקבל, ואגב דאיירי בהבאת הקרבן להכשרו ע"י חזרת הדרך הכשר, תנא נמי כל הני בבי דבתר הכי קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר כו'

שם קיבל בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו, ע' ירושלמי יומא פ"ב ה"א ושם פ"ה ה"א

שם נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר, בתו"כ ויקרא נדבה פרשה ד' יליף לה מקרא, וע' באור זרוע לע"ז סי' רע"ט ובמש"כ בחידושי לעיל כ"ה ע"א

שם וכי מאין באתה מכלל שנאמר כו', ע' בהקדמת פנים מאירות לחידושי ב"ק, מה שדקדק בסוגיין על לשון הש"ס והאריך בזה

שם ת"ל ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו הכהנים מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בכל אדם, על סוגיא זו רמזו התוס' בחגיגה ט"ז ע"ב במש"כ דבר"פ כל הפסולין מרבינן נשים לשחיטה כו', אמנם בטו"א שם כ' וז"ל מש"כ התוס' דבפ"ג דזבחים מרבינן נשים לשחיטה ליתא דליכא התם קרא להא, וע' בהתוה"מ ויקרא סי' ח' בנר מצוה

ודבריהם מופלאים האם יכחישו סוגיא שלמה שלפנינו, ואפשר דכוונתם כמש"כ המקנה בקידושין ל"ו ע"א ע"ד התוס' בחגיגה, דאכתי אין זה ראיה להכשיר שחיטה בנשים, דהא דקאמר מקבלה ואילך מצות כהונה היינו דהשחיטה כשרה בזרים ע"ש, וגם זה אינו מובן אחרי דבברייתא תניא שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים, ומסיק מדרשת הכתוב דמקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בכל אדם, ולפ"ז מה מקום לאמר דנשים אינן בכלל זה

בר מן דין אף שהתוס' עניים בחגיגה דהתם קיצרו בדבריהם, אבל עשירים הם בריש חולין, דשם ביארו בהדיא דעצם ההוכחה היא מהא דמסקינן בסוגיין, הוא הדין דאפילו לכתחילה ומשום דקא בעי למיתני טמאים דלכתחילה לא שמא יגעו בבשר תנא ששחטו, ולא קאמר משום דבעי למיתני נשים דתנא להו ברישא,