אור הישר (זבחים) סג

רק מחשבה בעלמא, ובחק נתן הסביר דחוץ למקומו וחוץ לזמנו הוי מין אחד דכולו בשר קדשים ואין חילוק ביניהם כ"א במחשבה, ובטהרת הקדש פי' וז"ל דאף למאן דס"ל באיסור דאמרינן מצא כו' שאין מי שיעכב על ידו שההיתר נעשה עכשיו איסור משא"כ הכא שחצי זית דחוץ למקומו מעכב עליו מאחר דכבר חל שם איסור על מחשבה דחוץ למקומו ואם יהיה ניעור חצי זית דחוץ לזמנו ע"כ יתבטל איסור ממחשבה דחוץ למקומו כו' ע"ש

ומדברי כולם לא אמצא ביאור נכון לע"ד, בחילוק דמצא מא"מ וניעור דשאר מקומות להא דפיגול, הלא גם טומאה איננה ממשי רק רוחני, ואפ"ה אמרינן בה מצא מא"מ וניעור בבכורות כ"ב ע"א, ובע"כ דדין כזה גזרה תורה, וה"ג הניחה תורה חותם איסור דפיגול ע"י מחשבה, ומדוע לא נימא גם בזה מצא מא"מ כשנתמלא שיעורא דפיגול בכזית, כמו בטומאה בשיעורא דרובא, ומטעם מין אחד הלא גם קרקע הכרמלית משני הצדדים הם מין אחד, והיין והמים הראשונים והאחרונים הם ג"כ מין אחד, ואפ"ה אמרינן בהו בעירובין ד"ט ובע"ז ע"ג ובבכורות שם מצא מא"מ כו', ומה דחוץ למקומו היה עיכוב לשעה, הלא גם ביי"נ היה עיכוב לשעתו מצד המים, ומכש"כ גבי טומאה דאביי גופיה הקשה בבכורות שם אהא דמצא מא"מ וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה, הלא בהדיא דלשעתה בטלה הטומאה ע"י המעכב, ורק ע"י התחזקות מציאות מינה דבתר הכי חזרה וניעורה, ומדוע לא נימא כמ"כ גם במחשבת פיגול אחרי הפסק מחשבת פסול

לכן לולא כל דבריהם הייתי מסביר לעצמי דברי התוס' והשטמ"ק יחד עם כוונת הש"ס בד"ז, דהנה במיא או חמרא להיותם גשמיים, סוף סוף כשמתקבצים במקום אחד, עליהם נופל לאמר מצא מין את מינו, דבכל אחד מהם מורגש שמצא את רעהו מינו, וכן בכרמלית דשני חלקי הככר יתלכדו במציאות סדנא דארעא של שטח אחד, משא"כ בשני חצאי זיתים דמחשבת פיגול, דלעולם לא יבאו לידי כינוס גשמי, רק עצם מחשבה זו היא דין פיגולם, וא"כ לא ימצא מין את מינו במציאות, אלא במחשבת האדם הנה הנם, ולפ"ז מה נמלצו מליצת חכמי הש"ס באמרם ויקץ כישן הפיגול, דכל החילוק בעצם וראשונה בין ער לישן היא המחשבה, ם כל הדברים והפעולות, דבשינתו תאבד מחשבתו שחשב בהיותו ער, ולכשיקיץ משנתו תשוב אליו מחשבתו הקדומה, כן הדבר בפיגול שהיא רק יליד המחשבה, ובנוגע לענינינו, כשחשב חצי זית חוץ לזמנו, והפסיק במחשבת חצי זית חוץ למקומו, וחזר וחשב שנית בחצי זית חוץ לזמנו, ס"ל לרבא כיון דמקור הדבר היא המחשבה, ובמחשבה הראשונה בצירוף האחרונה לכזית היה בכדי לפגל, להכי מצטרפות, ואי משום ההפסק דחוץ למקומו, זהו לו כאילו היה ישן באמצע מחשבתו. ולכן המליץ בזה ויקץ כישן הפיגול, ורב המנונא סבר כיון דבאמת לא היה ישן, רק כשהוא ניעור חשב בין שתי מחשבות פיגול, מחשבת פסול, לכן נחשב לו לעירוב מחשבות, וע' בתשובות הרשב"א סי' תש"ל ובמיוחסות סי' קפ"ב ובגבורות ארי ליומא ע"ג ע"ב

תוד"ה נפלו. למ"ד יש נוגע חוזר ונוגע ע"כ, הוא בר פדא ורב אויא סבא בחולין קכ"ד ע"ב וע"ש תוד"ה והכא

תוד"ה ואת איזבל יאכלו הכלבים. אלא מאכילת בשר מייתי ראיה, ומסיק בשטמ"ק דסד"א דגבי כלבים לאו אכילה היא עכ"ל, אילה"ק איך ס"ד לאמר כן הלא מקרא מלא הוא בפ' משפטים ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו, די"ל דמשם אין ראיה רק דכלבים אוכלים בשר, אבל תיבת אכילה דבשר שם מוסב על האדם, ואכילת הבשר המושלך לכלב אפשר שנקרא אצלו כוסס או באופן אחר, לכן הביא מקרא דאיזבל, אך יל"ד קצת הלא מקרא זה הוא במלכים ב' ט', ומדוע לא הביא ממקרא הקודם במלכים א' כ"א, הכלבים יאכלו את איזבל, המת לאחאב בעיר יאכלו הכלבים, ושם י"ד המת לירבעם בעיר יאכלו הכלבים, ושם ט"ז המת לבעשא בעיר יאכלו הכלבים. וח"א הקשה לי אכתי למה הביא מדברי קבלה ולא מדכתיב בתוכחה דמשנה תורה והיתה נבלתך למאכל לבהמת הארץ, אבל לק"מ די"ל דהתם אשמעינן קרא דקללת התוכחה תגרום דאפילו בהמות דלאו אורחייהו לאכול בשר אדם אפ"ה יאכלום, דוגמת ושן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר, דהביא בספרי האזינו שם מעשה שרחלים נושכים וממיתים, ופעולה זו היא שלא כדרך הטבע, להכי הביא האי קרא דאיזבל דהתם אכילת הכלבים היתה טבעית, ומופת הקללה היתה רק בזה שהכלבים יסחבוה דוקא בחלקת נבות היא חלק יזרעאל, אחז"ר מצאתי קושית הח"א במנ"ח מצוה קמ"ד והוא נשאר בצ"ע

תוד"ה דכתיב. תימה דלא מייתי קרא דאם האכל יאכל דבשתי אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח כו', לכאורה לפ"מ שהבינו התוס' בראשית דבריהם בחולין פ"א ע"א ד"ה עולה, דרבא ל"ל דרשה דהאכל יאכל כו', רק איהו ס"ל דאכילת מזבח לא שמה אכילה ע"ש, א"כ י"ל דר' אמי דבסוגיין ס"ל כרבא, ולהכי לא מייתי האי קרא, ובזה היה מקום ליישב גם קושית התוס' לקמן מ"ד ע"א בד"ה אלא, שהקשו דקרא דאם האכל יאכל מבע"ל לשתי אכילות דאדם ומזבח, די"ל דסוגיא דהתם ס"ל כרבא בחולין ע"ש, אולם כבר הארכתי בחידושי לחולין שם להוכיח, דרבא גופיה ס"ל לעיל כ"ח ע"ב שתי אכילות מאם האכל יאכל ע"ש, ודרשה זו מקובלת אליבא דכו"ע, ולפ"ז שפיר הניחו התוס' דרשה זו ליסוד כמו הכא כן לקמן דמ"ד, ועמש"כ בחידושי לבכורות י"ב ע"ב

ע"ב הא לאכול ולאכול דומיא דלאכול ולהקטיר והיכי דמי בשני בני אדם מצטרף. וקשה אמאי איצטריך ליה להביא מדיוקא, הלא בתוספתא פ"ב תניא בהדיא דאכילה ואכילה הקטרה והקטרה מצטרפות זו עם זו, ואפשר דהתם קאי רק על הצטרפות השיעור