אור הישר (זבחים) ו

שם אתנו ב"ד דלא לימא לשמו דילמא אתי למימר שלא לשמו, ע' ספרא פ' צו מכילתא דמילואים ובהתוה"מ שם סי' קע"ו

רש"י ד"ה נדר, נדר דאמר הרי עלי ונדבה הרי זו ע"כ, משנה היא בקנים רפ"א, ועמש"כ בחידושי שם בד"ה מה בין

רש"י ד"ה לא הוית גבן באורתא בתחומא כלומר חבל על שלא היית אמש בשבת אצלנו כו' ע"כ, ובב"ק ד"כ ע"א בלשון הראשון ג"כ הכוונה בשבת כדהכא, והא דלא הזכיר רש"י הכא לשון השני דהתם, בתחומא בבית המדרש, משום דהכא קאמר בתחומא בי חרמך, משמע דקאי על תחום העיר

תוד"ה ואם, הכא דריש מפשטיה דקרא דמשמע דקרי ליה לנדר נדבה ע"כ, וקשה הרי בירושלמי ר"ה פ"א ה"א דייק נמי בפירושא דהאי קרא ויש נדר קרויה נדבה אלא לחייב על כל נדר ונדר ועל כל נדבה ונדבה ע"ש, ולפ"ז הרי לא קאי תיבת נדבה על נדר דכתיב מקודם, רק קרא אתא להורות בזה דאם יש עליו כמה נדרים וכמה נדבות עובר על כל אחד בפ"ע. וא"כ איצטריך האי נדבה לגופיה, ולא יתורא הוא, וצ"ע כעת

תוד"ה זבחים, דסתמא דקטן גרע דאין לו דעת להבין שהן קדשים כו', ע' חולין י"ב ע"ב תוד"ה מאן וד"ה קטן ובמש"כ בחידושי שם, וע"ע בנוב"י קמא חאה"ע סי' נ"ד ובח"ס אה"ע ח"ב סי' צ'

תוד"ה סתם אשה לאו לגירושין עומדת ואפילו זינתה תחת בעלה מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת וגם אם ירצה הבעל לא יגרשנה כו', ע' בת' הרשבא סי' תת"מ ובת' חמדת שלמה חא"ח סי' י"ח. והנה בת' ח"צ סי' א' כ' לפ"מ די"ל כן גם גבי חליצה דאם ירצה לא יחלוץ לה, ולפ"ז לבו חוכך על גט וחליצת מומר, אחרי דבעו כוונה, והשתא כמו דאמרינן בכתיבת הגט דעכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד, ומשו"ה לית ליה כוונה דלשמה, כמ"כ במומר דודאי אד אדעתיה דנפשיה קעביד, וסתם אשה לאו לגירושין ולמיחלץ קיימא עכת"ד

ובח"ס חאה"ע ח"ב סי' צ' תירץ דלא דמי לכתיבת הגט שבאותה כתיבה עדיין אינה מתגרשת לכן לא אמרינן בה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כיון דעביד אדעתא דנפשיה ולענין כתיבה הא אמרן סתמא לאו לגרשה בגט זה קיימת ומשו"ה בעינן מחשבה מעליא אבל נתינת הגט בודאי דהרי היא מתגרשת בגט זה לפנינו ואיך שייך לאמר סתם אשה לאו לגירושין עומדת וכן בחליצה ולא אמרינן כן אלא בכתיבה, והביא סמוכין לדבריו מירושלמי תרומות רפ"א גבי תרומה המובא בתוס' חולין י"ג ע"א, דפריך ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן, והקשו נמי מכתיבת הגט על תרומה ומשני תמן זה כותב וזה מגרש ברם הכא הוא חושב והוא תורם, ע"ש במה שהאריך בזה, ומש"כ בחידושי לחולין שם

ולע"ד חילוק זה ממקומו מוכרע בגיטין כ"ג ע"א דיהיב טעמא להא דתניא נכרי פסול לכתיבת הגט משום דלדעתא דנפשיה קעביד, ותיכף בתר הכי אהא דתנן נכרי פסול להבאת הגט, קאמר משום דלאו בר היתירא הוא, פירוש דאינו בגיטין וקידושין, ולכאורה אמאי נאיד מטעמא דאדעתא דנפשיה קעביד, ובע"כ דעיקר קפידא בדעתו וכוונתו גבי עכו"ם שם, היא דוקא בכתיבת הגט על הקלף, ומשום דלא מינכרא לאיזו אשה הוא כותב, וסתם אשה לאו לגירושין עומדת להכי צריך דעת הכותב וכוונתו על אשה זו הפרטית דלא נימא דלשם לאה אחרת נכתב, וקרא כתיב ונתן לה לשמה משא"כ בהבאת ומסירת הגט לא שייך כוונתו כיון דקמן הוא דיהיב לה, ומה שייך בזה סתם אשה לאו לגירושין עומדת, הלא פעולת הגט היא על ידה ממש, וכמ"כ בנתינת הגט מיד הבעל ליד אשתו דרחמנא אמר ונתן בידה, הרי הקפידה תורה רק על פעולת נתינתו לידה. וכך בחליצה כשהיא חולצת מעל רגלו, נתקיים דין התורה וחלצה נעלו מעל רגלו, ומה לי אם הוא מומר, אבל מה ענין זה לכתיבת גט על קלף דפעולתו בלתי מעידה שהיא דוקא בעד לאה זו, ואולי בעבור לאה אחרת דסתם אשה לאו לגירושין קיימא

ולפמש"כ מה נאמנו סוף דברי התוס', במש"כ דמילה סתמא לשמה קיימא כמו זבחים הילכך עכו"ם כשר אע"ג דעביד סתם ע"ש, דלפ"מ שהסברתי חד טעמא הוא לשניהם, דכמו במילה כן בזבחים פעולת שניהם היא בגוף הנפעל, הילכך כל כמה דלא עקר בהדיא כוונתו לעשות שלא לשמן הוויין סתמא דידהו לשמן, ודמיין לנתינת הגט ליד האשה וחליצת הסנדל מרגל הנחלץ, ול"ד לכתיבת הגט דפעולת הסופר היא רק על הקלף כנ"ל

בא"ד וגם אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה. ע' בתוס' מנחות ל"ד ע"א סד"ה נאמר ובשערי תשובות למהר"ם ב"ב ח"ג סי' מ"ט ובס' עין יצחק אה"ע ח"א סי' ע"ח אות מ"א

בא"ד הא סתמא פסול משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא ולכך נמי בעכו"ם פסול אע"ג דעביד סתם. ע' בהעמק שאלה לשאילתות פ' צו סי' ע"ו אות ג'

בא"ד אבל מילה סתמא לשמה קאי כמו זבחים כו', וכ"כ במרדכי הלכות קטנות רמז תתקנ"ט, וההסבר בזה דשניהם לפעולתם הוא מביא בידיו, כמו הזבח לשחיטתו ואינו פסול עד שיכוין שלא לשמן כמש"כ התוס' בד"ה זבחים, כמ"כ הבאת התינוק למול, זאת גופה תעיד לקיום מטרתו לשמו, משא"כ אשה דבסתם לאו לגירושין עומדת, ומה"ט גופה הזהירה תורה וכתב לה לשמה, וע' גיטין כ"ב ע"ב תוד"ה והא וברא"ש ור"ן שם, ובמנחות מ"ב ע"א תוד"ה בישראל ובס' התרומה ה' גיטין סי' קי"ט ושם ה' ס"ת סי' קצ"ב

תוד"ה הא. ויש ליישב דאפילו את"ל לשם פסח וסתמא פסול אפ"ה א"צ לדבר כל שעה כו', ע' פסחים ס"ג ע"א תוד"ה ר"מ ובח"ס אה"ע ח"ב סי' ט'.