אור הישר (זבחים) נט

מאי פריך מאי קמ"ל כו' הלא טובא קמ"ל, דהתם לא קאמר רק עור שתחת האליה, דעלה פירש"י בחולין שם וז"ל עור הזנב מתחת מקום שאין שער מפני שהוא רך ע"ש, משא"כ הכא דקתני עור האליה, דבסתמא הוא אפילו העור שלמעלה דהוא קשה, כן בתירוצם אחרי שבאו לחלק דלענין טומאה נחשב לאוכל משום דרכיך, א"כ מדוע לא יהיה באמת גם מאכל מלכים, ואם גבי טומאה הוא הרך והכא הוא הקשה, הלא החילוק מבואר מעצמו, ול"ל כלל טעמא דלמשחה, והאחרון הכביד בהא דמסיק קמ"ל, הלא רב חסדא גופיה קאמר בחולין קל"ב ע"ב, מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל מ"ט א"ק למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ע"ש, וכיון דס"ל לדינא קרא דלמשחה, א"כ איך קאמר הכא קמ"ל דלא אמרינן הכי, אימא למשחה דוקא גם הכא, ולאפוקי עור האליה משום דלא עבידי מלכים דאכלי הכי, ובע"כ דהרמב"ם הבין דקושית הש"ס היא, כיון דבעור האליה סתם נכלל גם עור שתחת האליה, וכבר שנינו דגבי טומאה נחשב לאוכל, בודאי דגם גבי קדשים לאוכל יחשב, ומאי קמ"ל במשנתינו, והשתא שפיר משני דזהו כל חידושא דרב חסדא הכא, דסד"א ה"מ לענין טומאה דרכיך, פי' דהתם הוא עור שתחת האליה דרכיך להכי מצטרף לאוכל, אבל הכא תנן עור האליה סתם, דהוא אפילו במקום הקשה, ואית לן קרא דלמשחה דהקפידה תורה על קדשים שיהיו נאכלין בגדולה, ולא עבידי מלכים דאכלי הכי, אימא דהכא לא יהיה נחשב לאוכל, קמ"ל כיון דמקור ושורש פסול ופיגול דקדשים הוא בשביל המחשבה, ואחרי דחשיב לאכול עור האליה, אחשביה לכוליה במחשבתו, וזהו מש"כ הרמב"ם בפיה"מ דמשנתנו, וז"ל ולפיכך אמר מעור האליה לפי שדעתו על עור האליה שאינו כאליה לזה הענין וכשחשב לאכלו כאילו חשב לאכול דבר שדרכו לאכול עכ"ל, הרי בהדיא בדעתו דעור האליה דקתני הכא, הוא דבר שאין דרכו לאכול מפני הצד הקשה שבו, ונחשב לאוכל רק מפני מחשבתו, ול"ד לטומאה דהתם הוא עור שתחת האליה דהוא גופיה רך כנלע"ד

שם למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין, בספרי קרח איכא פלוגתא בדרשה דלמשחה ע"ש, וע' בכורות כ"ז ע"א תוד"ה ואתי ובמש"כ בחידושי שם ולחולין קל"ו ע"ב ולקמן ל"ה ע"א

שם השוחט את העולה להקטיר כזית מעור שתחת האליה, בתוספתא פ"ב הגרסא השוחט את הזבח לאכול כזית מעור האליה כו', וע' מש"כ בחידושי לעיל בסמוך

שם מנה"מ אמר שמואל תרי קראי כתיבי מאי היא אמר רבה כו', ע' ביאור הענין בהתוה"מ פ' צו סי' קכ"ב

רש"י ד"ה לאכול דבר שאין דרכו לאכול כגון אימורים או חוץ לזמנו או חוץ למקומו ע"כ. פי' דבר שאין דרכו לאכול הוא כגון אימורים, ומחשבתו בשחיטתו היתה, לאכלם או חוץ לזמנו או חוץ למקומו

תוד"ה אמר. וסבר לה כההוא תנא כו' דלר"א הוי בכרת, ע' מנחות י"ח ע"א תוד"ה אלא

בא"ד אין לחוש אי אגב אורחיה אשמעינן דעור כבשר אע"ג דתנינא כו', ויל"ד לפי הנחת התוס' מאי פריך בגמרא על רב חסדא מאי קמ"ל עור אליה כאליה דמי תנינא ואלו שעורותיהן כבשרן כו', הלא י"ל מילתא אגב אורחיה קמ"ל, ומצאתי בצ"ק שהרגיש בזה, אבל תירוצו אינו עולה יפה לפ"מ שהביאו התוס' במנחות צ"ג ע"א ע"ש

תוד"ה תנינא. הקשה ה"ר יעקב מאורלייניש טובא קמ"ל דבפ' העור והרוטב אמרינן אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה כו', ע' חולין נ"ה ע"ב תוד"ה בלשון ובביאור הגר"א לאה"ע סי' פ"ג סק"ג ולחו"מ סי' רי"ד סקמ"ב

תוד"ה בשלמא. תימה דבתוספתא קתני זבח כו', יל"ד קצת ע"ד התוס' בחולין נ"ו ריש ע"א שהביאו להאי איבעית אימא תני זבח דבסוגיין, ולא הביאו להא דתוספתא, וע' בחידושי הרמב"ן שם נ"ה ע"ב

ע"ב אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו לענין חוץ למקומו. ע' בתו"כ צו רפי"ג ובפי' הראב"ד ושם בהתוה"מ סי' קכ"ב ובר"ש משאנ"ץ לתו"כ ויקרא נדבה פרק ד'

שם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח כו'. ע"ל ל"א ע"א תוד"ה דכתיב ומנחות י"ז ע"ב תוד"ה דלא ובמש"כ בחידושי לבכורות י"ב ע"ב ולחולין פ"א ע"א

שם ירצה כהרצאת כשר כן הרצאת פסול כו', ע' בפ' הראב"ד לתו"כ צו סוף פרשה ח'

רש"י ד"ה במקד"ש. מ' מחשבה ק' קצת ד' דם כו', ע' תוספתא פ"ה

רש"י ד"ה מבשר זבח שלמיו הקיש זבח לשלמים כו', ע"ל מ"ד ע"א תוד"ה אלא

רש"י ד"ה מה הרצאת כשר, אף פיגול אינו קבוע עד שיזרק הדם שהיא סוף כל מתיריו. מש"כ רש"י קביעות הפיגול בזריקת הדם, הוא רק לחייבו עליו כרת, כדביאר דבריו במנחות ט"ז ע"ב ובמעילה ד"ג ע"ב ד"ה א"ר גידל, וכ"כ שם התוס' בד"ה קומץ ומסקו וז"ל אבל שם פיגול חל משעת שחיטה כמו לענין להביא לידי מעילה

רש"י ד"ה אותו. שהכהן המקריבו לא יחשב עוד בכהונה ויפסל מלכהן כו' ע"כ, וכן פי' הר"ש משאנ"ץ לתו"כ צו פרשה ח', וע"ש בפי' הראב"ד ובהתוה"מ

תוד"ה מסתברא. ופי' זה תימה גדול דמה סברא היא זו כו', ע' בק"א לתו"כ צו פרק י"ג מ"ב

תוד"ה ואיפוך. ודוחק לאמר דסבר המקשה אין מוקדם ומאוחר בתורה, נ"ב כדאמרינן בפסחים ד"ו ע"ב.