אור הישר (זבחים) נו

אמה, הוא משום דנגע בשיעורא דרבנן דכל המדדה אינו מדדה כלל יותר משיעור זה, כדעת ר"ת בתוס' ב"ב כ"ג ע"ב ע"ש

והא ראיה דבדין זה גופיה דרגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום פליגי ס"פ מי שהוציאוהו גבי תחומין אם יכנוס או לא, ותרווייהו דרשי מקרא דאם תשיב משבת רגלך, אי כדכתיב, או כדקרינן רגליך ע"ש, הרי דלכל חד עכ"פ רמז הנביא ישעיה לאותה מציאות הרחוקה דרגלו אחת כו', כיון דנוגע לדינא דתחומין, הלא דאין מקום לאמר דחטא של ר' ירמיה היתה בשאלתו משום דלא שכיחא, אמנם לר"ת דנגע בשיעורא דרבנן, חטא זה לא על עצמו יצא רק על הכלל כולו, דבזה ירופף כל שיעורי חכמים כדאמרינן במנחות ק"ג ע"ב גבי ששים נבללין בכלי אחד ששים ואחד אין נבללין, דכל מדת חכמים כן הוא ע"ש, ולכן מצאו חכמי דורו שמגיעו עונש ובזיון כזה

ומכ"ש לפ"מ דמצינו בהדיא בדברי ר' ירמיה שהיה מזלזל בשיעורא דרבנן, כדאמר איהו לר"ז בר"ה י"ג ע"א, וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש, ומה מדויק בזה דברי ר"ז שהשיבו, לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא כל מדות חכמים כן הוא בארבעים סאה הוא טובל כו', וכן א"ל ר"ז לר' ירמיה בסוטה ט"ז ע"ב לא תפיק נפשך כו' בצפור דרור שיערו רבנן ע"ש, ותשובת לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא, יתכן רק היכא שהיה לחכמי דורו שיעור מוקדם ומוחלט מרבנן קשישאי, משא"כ בסוגיין ולעיל ספ"ק, דשאלת ר"י היתה בסתם מציאות דבר המצומצם במקום או בזמן, בזה לא הוכיחו ר"ז רק השיב לו בניחותא מקראי כנ"ל

אולם אף שחכמי הדור מצאו לנכון לענשו, ע"פ ספיקותיו העלולים לקעקע בזה עמודי מדות חכמים ושיעורי דרבנן, בכ"ז לפי ערך גדולת תורתו רצו ג"כ לקרבו בזרוע, ולהכי שלחו לשאול ממנו במה שנסתפקו הם, ולראות דרכי תשובתו, וכאשר השיבם אני איני כדאי שאתם שלחתם לי אלא כך דעת תלמידכם נוטה, מזה הבינו שנטה מדרכו, וקבל מרות חכמי דורו ומכש"כ דורות שלפניהם, ועל דא עיילוה ליה לר' ירמיה בבי מדרשא כדאמרינן בב"ב קס"ה ע"ב

שם בבואם אל אהל מועד עד שיבא כולו לאהל מועד. וכ"ה גרסת רש"י בד"ה הכניס השני, ומשמע דנדרש מהאי קרא דכתיב גבי בגדי כהונה בפ' תצוה כ"ח מ"ג, דבבואם אל אה"מ דכתיב גבי כיור בפ' תשא ל' כ' ובפ' פקודי מ' ל"ב, מבע"ל למדרש על חיוב פרטיות הזמן שהוא צריך לקדש ידיו ורגליו מן הכיור כדאמרינן לעיל י"ט ע"ב

אמנם בהא דהרמב"ם פ"א הי"ב מפסוה"מ הביא בזה קרא בבואכם אל אה"מ, הוא ודאי ט"ס, דהאי קרא בפ' שמיני כתיב בשתויי יין, ומבע"ל למדרש דמישתא ומעייל ג"כ אסור כדאמרינן בב"מ ד"צ ע"ב, וע' בהתוה"מ פ' מצורע סי' ק"ט

רש"י ד"ה הושיט לקמן ילפינן לה אותו בצפון ואין השוחט בצפון, נ"ב הוא לקמן מ"ח ע"ב, וע"ש תוד"ה הג"ה ובמש"כ בחידושי שם

רש"י ד"ה הכניס ראשו ורובו בצפון וקיבל כאילו נכנס כולו כדקיי"ל בכה"ת רובו ככולו ע"כ, ולקמן גבי קדשים קלים דאמרינן הכניס ראשו ורובו כאילו לא נכנס, פירש"י עפ"מ דמסקינן בסוגיין לאו אמרת והביאום לה' עד שתבא כולה לפנים ה"ג בבואם אל אה"מ עד שיבא כולו לאה"מ, ומסיק שם בשטמ"ק וז"ל אבל גבי הכנסת צפון לא בעינן כולו שהרי הוא עומד בעזרה ע"כ, המורם מכל הדברים דכל היכא דכתיב בקרא לשון ביאה, והוא בא מן החוץ לפנים, אז לא סגי בראשו ורובו כמו בכה"ת דרובו ככולו, רק כולו דוקא, ולפ"ז קשה הלא בנגעי בתים כתיב בפ' מצורע י"ד מ"ו והבא אל הבית יטמא, ושם הרי הוא בא מבחוץ, ואפ"ה תנן בנגעים פי"ג מ"ח ובתו"כ והבא אל הבית כשיכנס ראשו ורובו ע"ש

רש"י דיה פרכסה. והאי וחזרה לאו דוקא אלא איידי דבעי למיתני סיפא גבי פנים וחוץ וחזרה לאשמעינן רבותא דאע"ג דחזרה פסולה תנא רישא נמי וחזרה ע"כ, ויל"ד מנא ליה לרש"י להקל לדינא מטעם הך דיוקא, הרי לפנינו בתוספתא פ"ו הגרסא והחזירה, כמו ברישא כן בסיפא, ולפי גרסא זו היה מקום לאמר דתרווייהו בדוקא תנינהו ולא מייתרי, דברישא תנא החזירה למימרא דלא מיבעיא אם חזרה מעצמה ודאי דכשרה, אלא אפילו לו החזירה נמי כשרה, ובסיפא אשמעינן דדוקא אם החזירה אז פסולה, אבל אם חזרה מעצמה כשרה, אולם אם לא חזרה אפשר דגם ברישא פסולה, וע"ל צ"ב ע"ב וברש"י ד"ה יצתה לדרום

ומזה נצמח לנו דין חדש לדעת רש"י, דס"ל דבזה אין נ"מ בין אם הוא החזירה או שחזרה מעצמה, ואפשר נמי דהכרעתו היא בזה גופה, דגרסת והחזירה היא ט"ס, והגרסא העיקרית היא כמו שהיא לפנינו בגמרא, וע' רמב"ם פ"א הי"א מפסוה"מ ובכ"מ שם

רש"י ד"ה היא בפנים כו' מהו לשוחטה לכתחילה, ע' בשטמ"ק ובתוד"ה חתך

תוד"ה שחט ואח"כ חתך פסולה, דדם פסול אינו בטל ברוב כדמוכח פ' התערובות ע"ט ע"ב דגזרינן גזירה במקדש ע"כ, פי' כמו דגזרינן התם בנתערב דם כשר בדם פסול או בדם התמצית, אע"פ שאין בפסול ולא בתמצית כדי לבטל את הכשר, משום גזירה דילמא אתי לאכשורי נמי היכא דיש בדם הפסול או בדם התמצית כדי לבטל את הכשר, ה"נ אע"ג דרק רגליה בחוץ, ויש בדם דכל הגוף כדי לבטל דם הרגלים, מ"מ פסול, משום דאי שרית הכי, אתי נמי לאכשורי היכא דכל גופה בחוץ ורק צוארה בפנים, ומצאו מקום לגזירה זו כשיש רוב שוחטין בעזרה, דלא ליתו לשחוט כשחלק מגוף הנשחט הוא בחוץ, משום דעכ"פ לכתחילה מצותה שתהא כולה לפנים, מקרא והביאום לה' כדמסקינן בסוגיין, וע' מל"מ פ"א הי"ד מה' מטמאי