אור הישר (זבחים) מד

ול"ד נמי להא דלקמן ל"ב ע"ב דטמא שהכניס ידו לפנים לוקה, דהתם הוא משום לתא דנגיעה במקצת, ומטעם היקישא דביאה לנגיעה

שם כי קמבע"ל יצא כל גופו מאי. מה שהקשו הפנים מאירות והח"נ והכ"מ בפ"ה ה"ד מביאת מקדש הא נמי תפשוט מדקתני יצאו ידיו הרי הן בקדושתן, הא יצא גופו צריך לקדש ע"ש, והמחוור כמו שתירצו בצ"ק ובמה"פ לירושלמי יומא פ"ב ה"א, דיצאו ידיו פשיטא ליה דלא פסיל, ויצא כל גופו ספוקי מספקא ליה ולא מצי למפשט

שם ת"ש יצא חוץ לחומת העזרה אם לשהות טעון טבילה אם לפי שעה טעון קידוש ידים ורגלים א"ל הב"ע כגון שיצא להסך רגליו ולהטיל מים כו' ע"כ. וקשה אמאי לא הביאו טפי מדתניא בתוספתא יומא פ"א ובירושלמי שם פ"ג סוף ה"ב ובכלאים פ"ט סוף ה"א, כהן שיצא לדבר עם חבירו אם להפליג טעון טבילה אם לשעה טעון קידוש ידים ורגלים ע"ש, והתם אי אפשר לפרש שיצא להסך רגליו, וע' יומא ד"ל ע"א וצע"ק

שם פרה ר"ח בר יוסף אמר מקדש בכ"ש בפנים ויוצא כו', ע' ר"ש פרה פ"ג מ"ז ושם פ"ד מ"א ובגבורות ארי ליומא ד"ג ע"ב הנדפס אחר דף ד' ע"א ובדרשתו לשבת שובה בסוף הספר שם

שם ואפילו במקידה של חרס. ע' בתוס' יו"ט פרה פ"ד מ"א ובמשנה אחרונה שם

רש"י ד"ה מקדש בכלי שרת או כיור או כלי שרת ע"כ. וצע"ק אהא דרש"י כיילינהו כחדא, הלא ברמב"ם פ"ה ה"י מביאת מקדש כתב דכשרות הקידוש מכלי שרת הוא דוקא בדיעבד, ולכתחילה המצוה לקדש רק מכיור, ולדעת ר' יונה בירושלמי יומא פ"ד ה"ה דין קידוש בכלי שרת הוא רק בקידוש שני, אבל קידוש ראשון ביום, צריך להיות דוקא מן הכיור ע"ש, וצ"ע כעת

תוד"ה יציאה. דמשום קידוש כלי לא מיפסל ביוצא כו'. ע' בתוס' מנחות ד"ט ע"א ודמ"ו ע"א

בא"ד הוכשרו ליפסל במחו"כ ובלינה אבל יוצא לא קתני כו', ע' ח"ס חא"ח סי' קכ"ה

תוד"ה קידש. אלמא לא מיפסלא ביציאת המים כו', ע' בתוס' סוכה ספ"ד

תוד"ה כל. וי"ל דודאי אי נפיק בשעת עבודה לא מיפסל בהכי כיון דאין שוהא אלא מעט ע"כ, והנה בירושלמי דכלאים פ"ט ה"ב וביומא פ"ג ה"ב תניא כהן שיצא לדבר עם חבירו אם הפליגו טעון טבילה אם לשעה טעון קידוש ידים ורגלים ע"ש, ופירשו המפרשים שם דהאי לשעה היא שעה קלה ע"ש. ולפ"ד התוס' דהכא משמע דלשעה קלה א"צ שום קידוש. ובע"כ שיפרשו לשעה שאמרו בירושלמי שהוא ג"כ עם איזה שיעור ולהכי צריך קידוש, וע' במנ"ח מצוה ק"ו

דף כ"א ע"א איבעיא להו מהו לקדש ידיו ורגליו בכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו א"ד אפילו בתוכו ע"כ. ולכאורה צריך ביאור קצת, הלא בב"ק נ"א ע"א גבי כי יפול הנופל ממנו דרשינן בפשיטות ממנו ולא בתוכו, שאם היה הרה"ר גבוה ממעקה עשרה טפחים ונפל מתוכה לתוכו פטור, ואע"ג דפעולת הנפילה נעשית, מ"מ נתמעטה פעולה כזאת, משום דכתיב ממנו, שהוא לאפוקי בתוכו, ולפ"ז מדוע לא נימא נמי שאם פעולת הקידוש נעשתה בתוך הכיור לאו כלום הוא, משום דכתיב ממנו, דמשמע שהמים צריכים להיות נשפכים ממנו, ולאפוקי אם הפעולה נעשתה בתוכו, כמו התם דהנפילה צריכה להיות ממנו ולא בתוכו

וא"ל דהתם דיינינן על הנפילה ממעקה, וכשנפל מרה"ר אינו ממנו, משא"כ במי כיור דדיינינן על הקידוש וכשמקדש בתוך הכיור אפשר דג"כ ממנו הוא, דזה ודאי אינו משום דאם רק היה מקום להסתפק שם כמו גבי קידוש, דממנו אפילו בתוכו, אז היה חייב אפילו בנפל מרה"ר לרשותו, דממנו היא הסבה שעשה ביתו נמוך מרה"ר, וממנו הוא ומדפטרינן התם על תוכו ש"מ דממנו דוקא, ואתא לאפוקי תוכו

לכן נלענ"ד הסבר הדברים בד"ז, דהנה בשבת ל"ב ע"א תנא דבי ר' ישמעאל כי יפול הנופל ממנו ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל אלא שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב. ופירש"י בעה"ב זה שלא קיים מצות מעקה ע"ש, משמע מסוגיא דהתם, דהאי ממנו דכתיב גבי מעקה, קאי על החייב הוא בעל הגג, ולפ"ז מאי נ"מ אם נפל מגג לרה"ר או מרה"ר לגג, הרי בעינינו נראה כי נפילתו נתגלגלה ע"י חייב זה, שעשה גגו גבוה או נמוך מרה"ר בלי הפסק מחיצה לעכב נזק לזולתו

ובע"כ דסוגייא דב"ק ס"ל דברייתא דשבת היא רק אסמכתא וענין מוסרי, לדרוש מן הכתוב עד כמה צריך האדם להיות זהיר וזריז שלא יגיע שום נזק על ידו, אבל לדינא דעת תורה דחיוב עשיית המעקה הוא רק אם הגג גבוה מרה"ר, אבל אם היתה רה"ר גבוה מגגו אינו זקוק למעקה, ודרשו מדכתיב ממנו ולא בתוכו, ודרשה זו היתה הכרחית שלא נטעה דהאי ממנו קאי על בעל הגג כדדרשו בשבת שם, ואז היה חייב לעשות מעקה אפילו ברה"ר גבוה מגגו, קמ"ל דממנו קאי על הגג, וממילא אם הגג נמוך מרה"ר פטור ממעקה, ואחרי דנקטו דהחיוב הוא דוקא בשהגג גבוה מרה"ר, בע"כ הכוונה כי יפול הנופל ממה שבתוך הגג, דזה פירוש ממנו, אבל אם יפול הנופל מרה"ר לתוך הגג לאו ממנו הוא אלא מרה"ר, ושפיר נתמעט לפי דעת תורה בפשיטות, ממנו ולא בתוכו

משא"כ ממנו דכתיב בכיור דבפשוטו כוונתו על מה שהוא מוציא מקרבו, אכן בהכרח דמה שהוא מכיל בקרבו הוא ג"כ ממנו, ומש"ה שפיר נופל בעיית הש"ס בסוגיין. אם כוונת התורה היתה במש"כ ממנו, דוקא על המים שיצאו ממנו, ודוקא באופן זה הוא דין קידוש ידיהם ורגליהם מן הכיור, א"ד ממנו אפילו בתוכו יוכלו הכהנים לקדש ידיהם ורגליהם, כיון דהם הם המים שבתוך הכיור אף לכשיצאו, וממנו הוא, ולא בא