אור הישר (זבחים) מב

וכ"כ בפיה"מ דמשנתנו וע"ש בכ"מ ובשטמ"ק וצ"ק בסוגיין ובהתוה"מ לפ' תשא שם, אולם החק נתן הק' על הרמב"ם דמפיק ליה שם בהלכה ז' לקרא דפ' תשא לדבר המעכב בבניו מעכב בו, והאיך מפיק ליה נמי לד' כהנים, הא משמע מסוגיא דידן דמאן דמפקיה להאי לא מפקיה להאי ונשאר בצ"ע

לכן לולא כל דבריהם היה נלע"ד בשנקדים להבין מדוע לא פריך הש"ס בתר הכי ור' יונתן שיעורא דד' כהנים לעיכובא מנא ליה, ולאמר דפליג על זה הוא ודאי דוחק, ועוד כדפריך בגמרא אמאי לא יליף חזקיה מקרא דר' יונתן דורחצו ממנו משה וגו', מדוע לא השיב דס"ל כשמואל במנחות י"ט ע"ב דדורות משעה לא ילפינן וע"ש תוד"ה ושמואל, ומזה מוכח דכל סוגיא דידן ס"ל כרב במנחות דילפינן דורות משעה, ולפ"ז שפיר יליף ר' יונתן מקרא דפ' פקודי אע"פ שהיה במלואים, לעיכובא דקידוש ראשון, וחזקיה לשיעורא דד' כהנים, ור' יונתן יהיה כמוכרח למילף שיעורא דד' כהנים מקרא דפ' תשא, ובצירוף פנחס לאהרן ובניו דבני בנים הרי הם כבנים, וכמאן דס"ל לקמן ק"א דפנחס נתכהן תכף, וכסתימת הברייתא והלא פנחס היה עמהן, אמנם שמואל במנחות דודאי ס"ל נמי דשיעורא דד' כהנים וקידוש ראשון מעכב איהו לא מצי למילף להו מקרא דפ' פקודי, דאז היה רק לשעה ולא יליף להו לדורות, ובע"כ דיליף תרווייהו מקרא דפ' תשא, ובצירוף דפנחס לאהרן ובניו כנ"ל, ושפיר י"ל דהרמב"ם ס"ל כשמואל, וע' ח"ס חא"ח סי' קע"ג

ועל קושית השטמ"ק והכ"מ ליבעי שיתא דבזמן שנאמרה אותה פרשה היו עוד נדב ואביהו כתב לי חתני הגאון הגדול מוהרי"א הלוי הערצאג שליט"א לפי המבואר במד"ר פ' אחרי דנדב ואביהו מתו בשביל שלא היו רוחצים ידיהם ורגליהם, כן דהאי ורחצו ממנו אין כוונתו אלא על הסיפור דברים כי אם גם שעתידים לרחוץ דוגמת ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן דילפינן מינה בסנהדרין ד"צ ע"ב תחיית המתים מה"ת, וכיון דהאי ורחצו קאי על העתידים לרחוץ וכבר גלוי וידוע היה דנדב ואביהו לא ירחצו ושימותו לכן יליף מקרא דפ' תשא ע"כ לשון חתני הגה"צ שליט"א, ובכעין זה מצאתי קצת בברה"ז בסוגיין ובתורה תמימה ס"פ פקודי, ולדעתי נראה דאם בשביל דגלוי וידוע היה שימותו הלא בלא"ה א"א לפרשו על נדב ואביהו, דבפ' כיור כתיב לדורותם, ואיך נפרש על נדב ואביהו הא כתיב וימת נדו"א ובנים לא היו להם, במדבר ג'

שם כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין מקדשין בו שנאמר ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו, ע' בהתוה"מ ויקרא סי' ר"נ

שם כיצד מצות קידוש מניח ידו הימנית ע"ג רגלו הימנית כו', ויל"ד אמאי לא מסיק בברייתא דהכא משפשף ומרחיץ משפשף ומרחיץ כדקתני בתוספתא דמנחות פ"א, וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ דמשנתנו וחוכך רגלו בידו בשעת רחיצה ע"ש, ומלבד מהמבואר בתוספתא ובפיה"מ להרמב"ם הוא מידי דתליא בסברא, דאין כדקתני מניח ידו ע"ג רגלו בלא שפשוף, הלא ישאר מקום חבור היד והרגל בלי קדוש, והשפשוף מועיל לביאת מים בכל המקומות שבידים ורגלים, ומסיר משם אם נמצא דבר חוצץ, וכמו שלא נזכר תנאי זה דשפשוף בברייתא הכא, כן לא זכר הרמב"ם תנאי זה בפ"ה הט"ז מביאת מקדש, ואפשר דכייל במש"כ שם וכל החוצץ בטבילה חוצץ בקידוש ידים

שם ר' יוסי ב"ר יהודא אומר מניח שתי ידיו זו ע"ג זו וע"ג שתי רגליו זו ע"ג זו כו', כל זה אינו מתאים עם לשון התוספתא במנחות פ"א

שם אמר אביי עמידה מן הצד איכא בינייהו, ע' נוב"י קמא חא"ח סי' ה'

שם כיון שקידש יו"ר מתחילת עבודה אפילו מכן ועד עשרה ימים א"צ לקדש, בתוספתא יומא פ"א הגרסא אפילו עוסק בעבודה כל שבעת ימים כו', וכתב במנחת בכורים וז"ל ובתוספתא דמנחות פ"א גרסינן ג' ימים והוא שא"א בלא שינה בתוך ג' ימים ע"ש, ולא העיר מהא דבסוגיין גריס עשרה ימים

שם מ"ט דרבי דכתיב בגשתם מ"ט דראב"ש דכתיב בבואם כו', האי קרא בפ' תשא היא בבואם אל אה"מ ירחצו מים ולא ימותו או בגשתם וגו', ויל"ד קצת א"כ בבואם אל אה"מ ובקרבתם דכתיב ס"פ פקודי מאי דרשת בהו

שם אביאה ריקנית הא כתיב לשרת, ע' ר"ש כלים פ"א מ"ט

רש"י ד"ה א"ק ולבשם שינה הכתוב בלבישה לעכב דכתיב ילבש ולבשם כו' ע"כ, בהתוה"מ פ' אחרי ס' ט"ו כתב אהאי דרשה דהוא משום כפל הפעל השנית וע"פ חוק הלשון שכפילת הפעל מורה שתעשה הפעולה בכל אופן ע"ש, ואינו מביא פרש"י דהכא דהוא מטעם שנה עליו הכתוב לעכב כמו בכ"מ, וע' בגבורות ארי ליומא ל"ב ע"ב ושם ל"ט ע"ב

רש"י ד"ה משה ואהרן, שאף משה כהן היה בשבעת ימי המלואים ואע"ג דלא כהנו בבת אחת כו', ע' בשטמ"ק ובפמ"א בסוגיין ובכ"מ פ"ה הי"ג מביאת מקדש ובגבורות ארי ליומא ד"ה ע"א

רש"י ד"ה מניח, דבעינן ידיו ורגליו כאחד כדכתיב בקרא, ע' בת' שער אפרים סי' מ"ח ובהתוה"מ פ' תשא ל' י"ט

רש"י ד"ה אינו צריך לקדש בלילה אם לא יצא ולא הסיח דעתו ע"כ, ע' בפי' הראב"ד לס' יצירה פרק א' משנה ג'

רש"י ד"ה דפסק ליה מן העבודה ,ע"כ, משמע דרש"י לא גריס תיבת לעבודה בגמ' כמו שהוא לפנינו, וכן בילקוט תשא רמז שפ"ז ובדק"ס ליתא תיבה זו

תוד"ה וחבירו, היה הולך יחידי כו' ע"כ, ע' מה שתירץ בזה הראב"ד בפירושו לתמיד ספ"א.