אור הישר (זבחים) ד

ל"ל לרש"י לאסוקי אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. הלא בתור פרשן לא הי"ל רק לפרש הא דקתני הדם יזרק והבשר יאכל, וזה כבר פירש בהיתר זריקת הדם ואכילת הבשר מרישא דמשנתנו, ול"ל לסיים סוף המשנה אם הוא שלא לצורך

ולכן נלע"ד דהתם העמיק רש"י לדייק בלשון הברייתא דקתני גבי כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או שלא בזמנן הדם יזרק והבשר יאכל, משמע דרק הבשר יאכל אבל הלחם אסור באכילה, והוא מברייתא דמנחות ס"פ ר' ישמעאל ע"ש. וזה גופה צריך ביאור הלא הבשר והלחם זקוקים זל"ז, ופלוגתא דר"ע ור"ש בן ננס במשנה מנחות מ"ה ע"ב הוא רק לעכב זא"ז, אבל למצוה ודאי דזקוקים זל"ז, ומדוע יאכל הבשר ולא הלחם, לכן המתיק רש"י בביצה שם להסביר מה שהרחיב קצת בזה בפסחים י"ג ע"ב, וכתב הדם יזרק והבשר יאכל דקיי"ל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ליקרב ונאכלין, ובדבריו אלו כלולים היתר זריקת הדם ואכילת הבשר, היינו דמתאכלי כשלמים בעלמא ולא נשאר לנו רק להבין מדוע לא נאכל הלחם, ובזה שפיר מסיק רש"י אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, וא"כ הרי אין להם מתירין. דאינהו הוו רק כשלמי נדבה ומשו"ה אין נאכלין, וע' בחידושי הרשב"א למנחות דמ"ז ע"א

שם עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה, והנה באור זרוע ה' פסחים סי' רכ"ג הק' איך נאמן לאמר ששחטה שלא לשמה הלא אין אדם מע"ר וע"ש מה שהאריך בזה. ולכאורה תהיה קושיתו על כלל דין פיגול דבש"ס ודוקא אי אמרינן דמחשבה דקדשים היא בלב, דאי בדבור וכמש"כ התוס' לקמן ד"ד ע"ב ובכ"מ, א"כ אפ"ל דשמעיניה דפגיל כדאמרינן בגיטין נ"ד ע"ב, וההיא שמיעה שמעו העדים כשראו עבודתו בידו, אמנם לולא דבריו היה נלע"ד עפמש"כ התוס' בב"מ ד"ג ע"ב דהיכא דאמר פסלות על עצמו דרך תשובה אז נאמן על דבריו

שם איבעית אימא סברא אב"א קרא כו' מוצא שפתיך תשמור וגו', האי אב"א בתרא הוא נמי מדברי רבא גופיה כדמשמע לקמן ד"ז ע"ב, ואע"ג דכבר קאמר לה ר"ל מהאי קרא לקמן ד"ה ע"א, ואיהו הוה קדים הרבה בזמן, דהא רבא היה המכריע בכל היכא דפליגי ר"י ור"ל, כדאמר ביבמות ל"ו הלכתא כוותיה דר"ל בהני תלת, מ"מ אפשר דהך לא שמיע ליה לרבא מדר"ל וקאמר מדנפשיה, ואפ"ל נמי דר"ל היה הראשון דמפרש לטעמא דמשנתנו הכי מהאי קרא, כמש"כ רש"י לקמן ד"ה ע"א בד"ה למה הן באין ואחרי כן היה מקובל טעם זה לכל חכמי הדורות של אחריו כדמשמע לקמן ד"ד ע"ב, ורבא חידש רק דגם מסברא איכא למימר הכי, ואילד"ק כיון דאיכא סברא ל"ל קרא כדפריך בכתובות כ"ב ע"א, דאפשר דאין הסברא פשוטה כ"כ וצריך הפסוק להשמיענו הסברא, כדכ' התוס' בשבועות כ"ב ע"ב ד"ה איבעית

רש"י ד"ה כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן שנשחט עולה לשם שלמים ע"כ, הנה רש"י כייל בזה רק שינוי קדש אולם הר"ש בידים פ"ד מ"ב פי' שלא לשמן בין שינוי קדש בין שינוי בעלים והוא כתירוץ השני שכ' התוס' בד"ה כל הזבחים כו' ועוי"ל דשלא לשמן כו'

רש"י ד"ה כשרים לזרוק דמן ולהקטיר כו', והרמב"ם בפיה"מ כ' וז"ל מה שאמר כשרים ר"ל כשנגמרה העבודה לשם הזבח אע"פ ששחט שלא לשמן כגון ששחט עולה לשם חטאת ואח"כ נודע שהוא קרבן עולה אז הוא מקבל הדם לשם עולה אע"פ שהעולה הזאת לא עלתה לבעלים כו', וכ' בחק נתן משמע מדבריו דלא אמרינן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא בתנאי שנגמרה העבודה לשם הזבח הא לא"ה פסולים, וע"ז הקשה עליו הלא בספר היד לא כתב לתנאי זה, ורש"י נמי כתב בסוגיין דזה אינו אלא לכתחלה אבל אם עבר ושינה כשר ונשאר בצ"ע

ולעד"נ שלא בא בתנאי זה לאפוקי אם שינה ביתר העבודות, ולאמר דאז פסולים אפילו בדיעבד, אלא אדרבה מדבריו אלו גופה משמע דדעתו נמי כרש"י, דבנוגע ליתר העבודות אף דאסור לשנויי בהן לכתחלה מ"מ אם עבר ושינה כשר, והרמב"ם עם תנאו בפיה"מ סובב הולך על ענין אחר לגמרי, היינו אחרי ששחט שלא לשמן, ולפ"מ דסוף סוף לא יעלו לו לא לשם עולה שהוא חייב בה ולא משום שלמים כדכתב בר"פ ט"ו מפסוה"מ ומשו"ה לא ירצה בעל הקרבן כלל לגמור את יתר העבודות, ויחשוב נמי דהא דילפינן בקידושין דנ"ז ע"ב לאסור חולין שנשחטו בעזרה, היינו דוקא אם שחט בפנים לשם חולין, משא"כ הכא דשחטה לשם קרבן רק שלא לשמה. ולכן יפרש דעל זה סובב דין משנתנו כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, וא"צ לגמור בבהמה זו שום עבודה אחרת, רק כך היא כשרה לבעלים לאכילה. לכן התנה הרמב"ם תנאי ומפרש, דהא דתנא במשנתנו כשרים הוא דוקא כשנגמרה העבודה לשם הזבח כו', וחזינן לדעתו מדלא קאמר לאיזה זבח אם לשמה או שלא לשמה, רק סתם לשם הזבח, מזה גופה מוכח דס"ל נמי כרש"י, דבדיעבד כשר אפילו אם יתר העבודות ג"כ גמר שלא לשמה, רק אתא לאפוקי בדבריו אם לא גמר יתר העבודות כלל, כנלע"ד

רש"י ד"ה אלא שלא עלו וכו' וצריך להביא אחר לחובתו או לנדרו כו', וכ' בשטמ"ק בשם תוס' הר"פ דדוקא נדר שהוא חייב באחריותו אבל נדבה אם שחט שלא לשמה אין צריך להביא אחר דהא אפילו אם נאבד אינו חייב באחריותו ע"ש. ולע"ד צריך להוסיף על דבריהם דאיירי נמי דהוא עצמו לא שחט נדבתו, רק מסר לאחד לשחטו, ולפ"מ דאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד כדתנן לקמן דמ"ו ע"ב, לכן לא היתה המחשבה דשלא לשמה בפשיעתו, אבל אם הוא בעצמו שחטה, ולפ"מ דשלא לשמה דהכא היה בזדון, דאי בטעות אפילו הפסח והחטאת נמי כשרים ועלו לשם חובה, דאנן פסקינן כרבא במנחות דמ"ט ע"א דעקירה בטעות לא הויא עקירה. וכדביאר