אור הישר (זבחים) ג

במשנה

כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. ולכאורה איך שנה התנא כל הזבחים, הלא תודה ששחטה לשם שלמים כשרה ומרצה כדאמרינן לקמן ד"ד ע"א וד"ז ע"א, די"ל דזה לא נקרא שינוי קדש כלל, כדמפרש התם דתודה קרויה שלמים כדכתיב תודת שלמיו

וראיתי במקנה לקידושין דכ"ג ע"ב בתוד"ה דא"ר הונא, שהקשה לפ"מ דשחיטה בעי שליחות דהא ילפינן שליחות משחיטת הפסח, א"כ מדוע תנן במשנתנו דנזבחין שלא לשמן כשרים, נימא כיון ששינה בטל השליחות והוי כנוחר, וע"ש מה שתירץ, ומה שהאריך בדבריו בס' ראש המזבח בסוגיין

ונראה דמשנתנו ודאי איירי בעצם השחיטה, דקתני כל הזבחים שנזבחו ופירש"י שנשחט כו'. וכ"מ בגמ' דקאמר ל"ל למיתנא אלא שלא עלו כו' ומשני דבקדושתייהו קיימי ואסור לשנויי בהו וכדרבא דאמר עולה ששחטה שלא לשמה כו'. ובעצם השחיטה הבין במקנה דבפסח וקדשים צריך שליחות הישראל אל הכהן, ולע"ד זה ודאי אינו, דאדרבה פסח וקדשים הבעלים נצטוו דכתיב וסמך ידו ושחט כדפירש"י בפסחים ד"ז ע"ב, ומלבד מה דאפשר שהיה קרבן דכהן ואיהו גופיה קשחיט, אלא אפילו אם היו הבעלים זרים, דשחיטה בזר כשרה כדתנן לקמן ר"פ כל הפסולין, ואפילו לכתחלה כדאמרינן שם דל"ב ע"א, וכן הורה שמואל הנביא הלכה למעשה, ועלי הכהן הסכים על ידו ואמר מימר שפיר קאמרת כדאמרינן בברכות דל"א ע"ב, ולפ"ז איירי משנתנו כשהזבחים נזבחו כדין אצל הבעלים עצמם, ולא באו כלל לשליחות ולהכי כשרים, והא דילפינן ברפ"ב דקידושין שליחות משחיטת הפסח, היינו דגם ע"י שליח יוצא בשחיטת פסחו, מדכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וזה אי אפשר דכי כל הקהל שוחטין, ובע"כ דמהני בזה שליחות ע"ש. אבל לאמר דשחיטת הפסח בעי דוקא שליחות זה ודאי אינו כנ"ל. ועפ"ז כל הרכבת שליחות בשחיטה ע"ד התוס' בקידושין שכתב במקנה בלתי מובן, דהתוס' שם איירי בהקרבת הקרבן, וזה ודאי דלא סגי בזולת שליחות הכהן מהישראל בעל הקרבן, אבל השחיטה ודאי מצותה יותר ע"י הבעלים עצמם אם אפשר כנ"ל, וע' בנוב"י קמא חאה"ע סי' ע"ז

עוי"ל עפמש"כ בחידושי למעילה כ"א, דהיכא דאינו צריך רק לניחותא דבעלים, אז לא הוי נמי בגדר שליחות כיון דעכ"פ נעשית רצונו בהך פעולה, ובנ"ד כיון דרק מקבלה ואילך מצות כהונה, והשחיטה אינה אלא כהכשר לצורך העבודות מקבלה ואילך, ובזה ודאי דלא יקפידו הבעלים איזה שוחט ישחט קרבנו, רק שיהיה שחוט, וממילא אינה בגדר שליחות, ושם הארכתי בזה ע"ש, וע"ע בפלתי סי' כ"ח סק"ג ובח"ס חא"ח סי' ר"א

שם אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, ודקדקו הרמב"ם והרע"ב בפיה"מ מהא דקתני לבעלים, דדוקא קרבן יחיד שיש לו בעלים אבל קרבנות צבור אין פוסלת אותן שחיטה שלא לשמן דסכין מושכתן לכמות שהן, ושיטה זו נקט המהרש"א בביצה ד"כ ע"ב, וכבר העירו האחרונים מסוגיות מפורשות בש"ס דמבואר להיפוך, דהא לקמן ד"ד ובפסחים ס"א קאמר מה לשינוי קדש שכן ישנו בצבור כביחיד, ובמנחות ד"ד מנחת העומר שקמצה שלא לשמה, ושם דמ"ז ודמ"ח ודמ"ט ודע"ב גבי כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן, ודפ"ט בכבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו כו' ע"ש, וכל אלו הרי קרבנות צבור הן ונפסלו בשלא לשמן, וע' מה שהאריכו בזה בפמ"א וטהרת הקדש וחק נתן ותוס' רע"א וזבחי אפרים בסוגיין, והאחרון הכביד משה"ק דהרמב"ם גופיה סתר א"ע, במש"כ רפט"ו מפסוה"מ כל הזבחים שנזבחו במחשבת שינוי השם בין בקרבנות יחיד בין בקרבנות צבור כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה

והנה רש"י בביצה שם כ' וז"ל הדם יזרק והבשר יאכל דקיי"ל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ליקרב ונאכלין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, וכ' במהרש"א שם שיגרת לישנא דמתניתין דריש זבחים נקט כו', וע' מה שדחה לדבריו בשעה"מ פט"ו מפסוה"מ

ולעד"נ דרק ביבמות ד"צ ע"ב שם נקט רש"י שיגרת לישנא דמשנתנו ומשום דס"ל דגם בק"צ לא עלו לשום חובה, משא"כ בביצה שהוסיף רש"י בדבריו כשרים ליקרב ונאכלין. הלא בע"כ דנטה מלשון המשנה, ולישנא יתירה כזה ודאי לטפויי דברים של טעם להבין סוגיא דהתם קאתי, ומכש"כ דיל"ד נמי