אור הישר (זבחים) ל

הרי בהא גופה דגלי רחמנא בפרה אלעזר וחוקה לפסול שחיטתה בזר, הוא משום דבעלמא שחיטה כשרה בזר דלאו עבודה היא מדאורייתא, להכי כתב רחמנא חוקה בפרה, דשחיטתה תהיה דוקא באלעזר, וצ"ע כעת, וע' ר"ש פרה פ"ב מ"ג

שם היכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא גלי, ע' יומא כ"ז ע"א תוד"ה הולכת, ובמש"כ בחידושי לעיל ד"ז ע"ב

שם אמר עולא א"ר אלעזר הולכה בזר פסולה אפילו לר"ש, אולם בירושלמי יומא פ"ה ה"א מחלוקת דחזקיה ור' ינאי היא וע"ש במה"פ

שם הא עומד דומיא דיושב כשר, ויל"ד מנ"ל דעומד דומיא דיושב בא למעט הושטת יד, דילמא אתא למעוטי נסמך, כמו גבי קידוש ידים ורגלים דכתיב בגשתם אל המזבח לשרת ושירות מעומד הוא, ואפ"ה ס"ל לר"י ב"ר יהודא לקמן י"ט ע"ב דנסמך קרי עומד, וה"נ י"ל דעומד דומיא דיושב בא למעט אם נסמך על חבירו והוליך ברגל דבאופן זה כשר, ומנ"ל לפשוט מזה הולכה שלא ברגל, ואפשר דס"ל להאי סוגיא כרבנן שם דלא שמיה עמידה, וע"ש בתוס' ושטמ"ק ד"ה עמידה ובמש"כ בחידושי שם

שם התם נמי דניידי פורתא ומאי קמ"ל ברוב עם הדרת מלך, ע' אור זרוע חלק התשובות סי' קט"ו

שם אמר עולא א"ר יוחנן הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, ולשון הרמב"ם בפ"א הכ"ג מפסוה"ק והולכה שלא ברגל אינה הולכה לפיכך כהן גדול שקיבל את הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח עכ"ל, ונפלאתי מדוע דייק הרמב"ם לכתוב בדין זה כהן גדול, ומאי נ"מ בזה בין כהן גדול לכהן הדיוט, ולא הרהבתי עוז בנפשי לאמר דתיבת גדול מיותר, אחרי שכן כתוב בכל דפוסי הרמב"ם גם בדפוס ויניציאה משנת ש"י, ולא מצאתי ג"כ מי שהעיר בזה, ולזאת חפשתי בבית עקד הספרים של הרבנית הגברת פרחה תחיה אלמנת ר' סלימאן בן ר' דוד ששון ז"ל ומצאתי בגנזי הכ"י שני ספרי הרמב"ם בזולת השגת הראב"ד רק האחד הוא עם הגהות מיימוני נכתב בשנת חמשת אלפים ומאה ושש עשרה, ומסומן באוצר הכ"י סימן אלף ארבעים ושלש וכתוב שם בעמוד תרל"א כהן בלא תיבת גדול, וכן בכ"י ישן השני המסומן בסימן תי"ז ונכתב ג"כ לערך שש מאות שנה, שם עמוד תקי"ט נמי ליתא תיבת גדול, ומעתה אמינא בהחלט גמור דעל שני עדים כשרים כאלו ודאי ראוי לסמוך ולאמר דטעות הדפוס נפל בזה ותיבת גדול מיותר

רש"י ד"ה שיכור היינו שתוי יין, וכ' בשטמ"ק וז"ל לקמן בפ"ב יליף מקראי דכל הפסולין מחללין העבודה חוץ מן השחיטה ע"כ, וצ"ל דאיירי בלא הגיע לשכרותו של לוט, דבהגיע לכך ואין אחרים עומדים על גביו אפילו בחולין שחיטתו פסולה כמבואר ביו"ד סי' א' ס"ח וע"ש בש"ך סקל"ג ובט"ז סקי"ח, ומכש"כ בקדשים דבעי כוונה לשמה, ובזה לא אמרינן כדלעיל ד"ב סתמא לשמן קיימי, דהכא גרע דאין לו דעת להבין שהם קדשים וסבר שהם חולין והו"ל מתעסק ופסול, כדכתבו התוס' בחולין י"ב ע"ב גבי קטן יש לו מחשבה ולעיל ד"ב ע"ב תוד"ה זבחים

ואפשר דהשטמ"ק לא נחית בדבריו הכא לדין פסול שחיטה, דפשיטא דאם הוא באופן שנפסל בחולין מכש"כ בשחיטת קדשים, ולא איירי בסוגיין רק במה שנוגע לחילול העבודה מדאורייתא, מטעם קרבן כמו ביתר העבודות, דפסול בשחיטה וחילול עבודה שני דברים נפרדים נינהו

רש"י ד"ה ומשני שחיטה לאו עבודה היא מדאתכשרו בה כל הפסולים כו' ע"כ, פי' דלכאורה היה מקום לפרש דמשום דעיקר כפרה בדם, וזהו בקבלה ובזריקה, משא"כ שחיטה דהיא רק סבה להביא את הדם, להכי נקראת רק כעין הכשר אל העבודה, ובאופן כזה הוה פירושא דלאו עבודה היא במציאותה דשחיטה, ובאמת זה אינו דא"כ גם הולכה וקבלה יהיו נחשבים רק כהכשר לזריקה ומדוע נקראים הם עבודות, ועוד במנחה העיקר היא ההקטרה במקום זריקה דזבח, וקומץ במקום שחיטה כדאמרינן לעיל י"ג ע"ב ובמנחות י"ג ע"ב, ואפ"ה נחשבת קמיצה לעבודה, ובע"כ החילוק דהתם כתיב וקמץ הכהן, הרי דרחמנא אחשבה לעבודה, ולהיפוך בשחיטה גלי קרא דאיתכשרו כל הפסולים כדלקמן ל"ב ע"א, הרי בהכרח דמדין השחיטה בלתי נקראת עבודה, ולא מפעולת השחיטה, כנלע"ד בכוונת רש"י ז"ל, וע' בתוד"ה הג"ה

וביותר יל"ד בלשון התוס' ביומא מ"ב ע"א ד"ה שחיטה, שכתבו וז"ל בכל דוכתא פירש"י משום דכשרה בזר ותימא הוא כו' ע"ש. ולפנינו לא נמצא לשון זה בפירש"י בכל הש"ס, רק רש"י דייק הכא מדאתכשרו בה כל הפסולים, וכוונתו לסוגיא דלקמן ל"ב ע"א דיליף מוהקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בכל אדם ע"ש, הרי דאתכשרו בה כל הפסולים, וממילא גם זר בכלל, ולהכי במנחות י"ט ע"א דאיירי בפסול זרות הביא נמי מהאי קרא גופיה, ומשו"ה הביא רש"י שם ד"ו ע"ב מסוגיא שם די"ט דיליף מהאי קרא היתר זרות בשחיטה, משום דהתם נמי איירי בזר, אבל עיקר הראיה שהביא רש"י ז"ל היא מדאתכשרו בה כל הפסולים כדכתב הכא, והוא מקרא דוהקריבו כנ"ל, וע' בסוגיין תוד"ה הג"ה ומש"כ בחידושי שם

רש"י ד"ה שמה הולכה, או אם עשאה זר פסולה. ע' מנחות י"ג ע"ב ובשטמ"ק שם

תוד"ה שיכור פי' בקונטרס שתוי יין ולא משמע כן בפ' מומין אלו כו', וקשה אמאי הביאו התוס' לפירש"י הלא בלא"ה קשיא מסוגיא דהתם אדהכא, וכמו שהקשו התוס' בבכורות גם בזולת פירש"י, דלפי אוקימתא דהתם הא דתנן שם שיכור הוא בשאר דברים המשכרים דלא מחלי עבודה, ובברייתא דהכא דנקט נמי לשון שיכור וקתני דמחיל עבודה, ואדרבה לעד"נ דרש"י נשמר מקושית התוס' בבכורות, דבכדי דלא תקשה