אור הישר (זבחים) כו

דמי ובחולין ק"מ ע"ב כיון דבידו למגמר שחיטה תקח לך קרינא ביה, וע' לעיל ע"א תוד"ה הג"ה קדושה ולקמן נ"ט ע"א תוד"ה עד ובפסחים צ"ח ע"א תוד"ה ש"מ ובסוכה ל"ג ע"א תוד"ה נקטם, דחילוק גדול הוא בין יש בידו, ורצונו אינו מנגד לקיום הדבר כדהתם, ואפשר שהוא נמי להשלמת רצונו, ובין הא דבסוגיין דבשעת המרתו אין רצונו לחזור, ומשו"ה אף דבידו לחזור, מ"מ אההיא שעתא ודאי קרינן זבח רשעים תועבה, ומעם הארץ פרט למומר, וע' בתוס' חולין ד"ה ע"ב ובמל"מ פ"ג ה"ז מה' שגגות

שם בעי ר' ירמיה אכל חלב והפריש קרבן והורו ב"ד שחלב מותר וחזרו בהן מהו כו', בירושלמי הוריות פ"א ה"ב ובגיטין פ"ז ה"א כייל להו כחדא נתחרש או נשתטא או נשתמד או שהורו ב"ד לאכול חלב כו' וע"ש בש"ק ומה"פ, ולפ"ז בלתי מובן נמי הא דקאמר בש"ס איתמר נמי א"ר יוחנן אכל חלב ונשתטה כו', והש"ס עביד צריכותא, כיון דר' יוחנן כחדא אמרינהו, ועמש"כ בחידושי לקמן בסמוך

שם א"ל ההוא סבא כי הוה פתח ר' יוחנן בדחויין מהא פתח מ"ט התם כו', השטמ"ק הביא בשם הראשונים לדייק על לשון הש"ס כי הוה פתח ועל לשון מ"ט ע"ש. ונראה דגם רש"י הרגיש בזה וכדמשמע בד"ה מהא פתח ולעד"נ עוד לדקדק על לשון, בדחויין מהא פתח, ולאיזה צורך היה למסדר הש"ס להזכיר דהאי דרבנן דא"ל לר' ירמיה היה סבא, ומאי נ"מ אם היה צעיר לימים או זקן, ואפ"ל דמעשה שהיה כך היה, ועכ"פ כל לשון הש"ס בענין זה יוצא מדרך הרגיל

והאחרון הכביד לכל פירושי הראשונים רש"י ור"ת והשטמ"ק הרי עכ"פ מחלקים בין הורו ב"ד שחלב מותר ובין מומר ושוטה, ואיך יפרנסו דברי הירושלמי בגיטין ובהוריות שהבאתי לעיל בסמוך דר' יוחנן גופיה כיילינהו כחדא, וכמו דאין מקום לבעיא דר' ירמיה, יותר אין מקום לחלק ביניהם כיון דכל הדברים סובבים אליבא דר' יוחנן גופיה

לכן נלע"ד לסלול לי מסלה חדשה בסוגיא זו, דאף דזה ודאי דר' ירמיה שמע תורה מפיו דר' יוחנן, וע' שבת ס"ג ע"ב וברש"י ד"ה יישר, מ"מ משמע דזה היה אחרי שנתגדל בתורה בישיבות א"י, דתיכף כשעלה מבבל לא היה עוד ראוי ללמוד אצל ר' יוחנן, כדאמרינן בכתובות ע"ה ע"א דר' ירמיה כי הוה הכא לא הוה ידע מאי דקאמרי רבנן כי סליק להתם כו', ולפ"ז י"ל דודאי אי הוה שמע ר' ירמיה גופיה מפומיה דר' יוחנן הני שמעתתא דדחויין כמבואר בירושלמי שם, אז בודאי לא היה מקום לשאול, דר' יוחנן גופיה הא אמר דדיחוי דהורו ב"ד כו' דמיא לדחויין דנשתטה ונשתמד, אולם איהו שמע מתלמידי דר' יוחנן רק הני דחויין דנשתטה ונשתמד כמבואר בסוגיין. דאינהו הוו אין חוזרין ונראין, ואז עלה על דעת ר' ירמיה מצד שכלו להסתפק על קרבן המופרש לאכילת חלב ומצד טעות הב"ד בהוראתם דחלב מותר נדחה הקרבן, אם יש לו דין קרבן מומר ושוטה, וא"ל ההוא סבא מאי דאיהו גופיה שמע מפומיה דר' יוחנן. והיה זוכר כל השקלא וטריא שהיה לר' יוחנן גופיה בהלכה זו, דכי הוה פתה ר' יוחנן בדחויין. היינו אז כדפתח בדין חוזר ונראה דכל דחויין, מהא פתח, הוא מהא דבעי ר' ירמיה, ומפרש מאי טעמא פתח להסתפק דוקא בהא, משום דבדידה אפשר לחלק משאר דחויין, התם גברא אידחי קרבן לא אידחי הכא קרבן נמי אידחי, ומשו"ה אינו דומה כ"כ לנשתטה ונשתמד, אולם אח"כ הוחלט אצלו דאין לחלק ביניהם, ולכן כיילינהו כחדא כמבואר בירושלמי

שם ל"ל למיתנא שבעים ושנים זקן כו', ע' באליהו רבה ידים פ"ד מ"ב ובמפרשים דהכא ודהתם

שם דכולהו בחדא שיטתא הוו קיימי, והנה בשטמ"ק גורס בחדא שעתא כו', וראיתי מי שמפרש דבחדא שיטתא הוא בלא מחלוקת, ובחדא שעתא היה במחלוקת רק שהרוב מהע"ב הכריעו כן, וע' בזבחי אפרים בסוגיין, ולעד"נ לפ"מ דמוסכם מדברי הראשונים ז"ל דכל היכא דהיא שיטה לית הלכתא כחד מינייהו ואפילו הם מאה כדכתב הראב"ד בתמים דעים סי' רכ"ד, וע' ב"מ דס"ט ע"א ובתוד"ה אלא שיטה ובמש"כ בחידושי לעיל י"א ע"א, ומשו"ה לא בעי בשטמ"ק למיגרס בחדא שיטתא, ונקט בחדא שעתא ולפ"ז אפ"ל דלשתי הגרסאות היה בלא מחלוקת, וע' ברש"י ד"ה בחדא וברש"י פ' יתרו בפסוק ויחן שם ישראל מה שהביא בשם המכילתא

שם עולה שהיא כליל לכש"כ מה לחטאת שכן מכפרת פסח יוכיח כו', ע' טו"א חגיגה ד"ו ע"א

רש"י ד"ה יש דחוי בדמים יש תורת דחוי בקדושת דמים כו', ע' כריתות כ"ח ע"א וברש"י ושטמ"ק שם ובריטב"א לקידושין ד"ז ע"א ובשעה"מ פ"א מה' תמורה

רש"י ד"ה והמיר דת נדחה מקרבן כדתניא בהכל שוחטין מעם הארץ פרט למומר ע"כ, הא דדלג על הברייתא הקודמת שם מכם ולא כולכם להוציא את המומר, משום דהכא היתה הפרשת הקרבן על החלב שאכל דהוא חטאת, ועל קרבן זה אתא קרא דמעם הארץ למעט מומר, וקרא דמכם ממעט מומר מקרבן דעולת נדבה כדמסקינן התם, ועכ"פ לפ"מ דממעטינן קרבן מומר מקרא, שפיר כתבו התוס' בכריתות ד"ז ע"א דהוי פסולו בגופו, כוונתם דהתורה אסרתו, ומשו"ה לא נקרא בידו לחזור כדמסקינן הכא, וע"ל ל"ד ע"ב תוד"ה כל ובמש"כ בחידושי שם ובנחל יצחק סי' ל"ד סעיף כ"ט

תוד"ה וש"מ, וא"ת מ"ט דר' יוחנן דאמר דחוי מעיקרו הוי דחוי לילף ממחוסר זמן דלא הוי דחוי כדאמר בפ' שני שעירי דס"ד ע"כ, ודבריהם תמוהים הלא מה מקום לאמר בדר' יוחנן דלילף ממחו"ז דלא הוי דחוי, הא ר' יוחנן גופיה ביומא שם ביאר טעמו מדוע ס"ל דבע"ח נדחין משום דיליף מבעל מום דכתיב ביה כי משחתם בהם מום בם דלהכי מיעט רחמנא בהם הם הוא דכי עבר מומן ירצו הא כל דחויין הואיל ונדחו ידחו, וכדהביאו התוס' לקמן בסמוך,