אור הישר (זבחים) כה

תוד"ה הג"ה קדושה, דהתם אינה דחויה כיון דבידו לקדשה, עמש"כ בחידושי לקמן ע"ב בסמוך

תוד"ה ש"מ, וא"ת מאי קמ"ל ר' יוחנן מתניתין היא בפ' מי שהיה טמא המפריש נקבה לפסחו כו' ואמרינן עלה בגמ' ש"מ תלת כו', וכן הקשו התוס' בפסחים צ"ח ע"א ובשאר מקומות על ר' יוחנן ע"ש, ולע"ד יפלא מדוע הסבו קושיתם על ר"י הלא י"ל דעצם האי ש"מ תלת דייק ר"י גופיה כמו רב הונא בריה דרב יהושע ממשנה דפסחים שם, ומזה גופה נולד לר' יוחנן האי דינא דבהמה של שני שותפין, וכל קושיתם היה להם להקשות על סתמא דהש"ס מדוע קבעו האי ש"מ תלת ע"ד ר' יוחנן אחרי שכבר ש"מ הני תלת ונקבעו על משנתנו דפסחים, וגם על סתמא דש"ס י"ל דכוונתם להורות, דר' יוחנן שמע הני תלת ממשנה דפסחים כמו רב הונא שם, ומשו"ה חדית לן ר"י להאי דינא וצע"ק, וע' בחידושי הרמב"ן לקידושין ד"ז ע"ב ובבאר שבע לכריתות ד"ז ע"א ושם כ"ח ע"א

בא"ד וי"ל דמפריש נקבה דחייה בידים כו', ע' שעה"מ פ"ד מה' קרבן פסח

תוד"ה וש"מ. וא"ת א"כ דחוי מעיקרא ודחוי בדמים הכל אחד כו', ע' תוס' קידושין ד"ז ע"ב ובחידושי הרשב"א שם ובבאר שבע לכריתות כ"ז ע"א

בא"ד ולענין כסוי אינו כן דאין דחוי אצל מצות, עמש"כ בחידושי לחולין פ"ז ע"א ברש"י ד"ה אין דחוי

בא"ד מיהו אינו כן אלא מביא מן הדמים פסח כו' ע"כ, אולם רש"י ותוס' בפסחים צ"ז ע"ב גרסי ויביא בדמיו שלמים, וכ"ה גרסת התוס' במנחות ס"פ התודה, וע' בלח"מ פ"ג ה"ח מה' שגגות

בא"ד כדתניא בפרק בתרא דכריתות כ"ח ע"א המפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב ותמכר ויביא בדמיה פסח ע"כ, ונפלאתי על מפרשי הרמב"ם בפ"ד ה"ד מק"פ שפסק בהאי דינא דיביא בדמיו פסח, והשתדלו שם למצוא מקור לדבריו מצד שיטתו בשאר מקומות ע"ש, ולא הראו מקורו מברייתא דכריתות כמש"כ התוס', וכ"ה בתמורה י"ט ע"א ובתוספתא שם פ"ב ובתוספתא פסחים ספ"ט

, בא"ד ולכך נקט נמי ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר שידחה דהו"ל נראה ונדחה ולא נקט שהפריש קרבן לאחר שהמיר דתו דההוא כשר כיון דבידו לתקן בקל כו'. ולע"ד בלתי מובן למאי איצטריך להו סברת בידו לתקן הלא בפשוטו ניחא, דבע"כ בשעת אכילת החלב היה ישראל כשר ושוגג גמור, ואילו הוה ידע אז דחלב הוא לא הוה אכיל, דאל"ה תיפ"ל דאינו בכלל קרבן משום דאינו שב מידיעתו כדאמרינן בחולין ד"ה ע"ב, ולהיותו בר קרבן לכך הפריש קרבנו על חטא זה, ואח"כ כשהמיר דתו פעל המרת הדת לפסול קרבנו המופרש, וכדפי' רש"י בחולין ד"ה ע"א להוציא המומר שאין מקבלין נדבתו ע"ש, ושם נדבה מונח על קרבן המופרש כדתנן ריש קנים. והשתא אם חזר בו אח"כ, ניהי דתשובתו פועלת לעשותו לבעל תשובה, אבל קרבנו בע"כ אחרי שנראה נדחה, ומשו"ה נופל עליו לאמר דאינו חוזר ונראה, משא"כ אם המיר דתו ואח"כ הפריש קרבן, הרי הפרשת הקרבן זאת בעצמה תעיד על תשובתו, ומקבלין נדבתו דלא הוי מעולם בכלל זבח רשעים, ולא נדחה קרבנו קודם, ומה שייך זה לנראה ונדחה, וכל חידושא דר' יוחנן הוא רק לאמר דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה, וצ"ע כעת, וע' בפתח השער לס' עין יצחק ח"א ובטו"א לחגיגה ד"ו ע"ב שהבאתי לקמן בסמוך

בא"ד דההוא כשר כיון דבידו לתקן בקל כמו נפגם המזבח, כוונת התוס' בדמיון בידו דנפגם המזבח, דכמו התם הוא בידו ורצונו הגמור, כמ"כ אם הפריש הקרבן לאחר המרת הדת, הלא פעולת ההפרשה גופה תעיד על רצונו הגמור לתשובה, וממילא בעת שירצה לעשות זאת, נקראת ג"כ בידו לתקן בקל, ועמש"כ בחידושי לקמן ע"ב בסמוך

, ע"ב אמר עולא א"ר יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת וחזר בו הואיל ונדחה ידחה. לכאורה הוא משום דלטעמיה אזיל בסוגיין גבי בהמה של שני שותפין כו' דש"מ תלת ש"מ בע"ח נדחין, וכן דעתו ביומא ס"ד ע"א, והרמב"ם דלא פסק כוותיה, הוא משום דפסק כרב ביומא שם דבע"ח אינן נדחין, וכמש"כ הכ"מ בפ"ג ה"ח משגגות והבאר שבע לדכריתות ד"ז ע"א, ומכש"כ לפ"מ דמבואר בירושלמי רפ"ו דיומא ורפ"ז דגיטין דר' יוחנן ס"ל בע"ח אינן נדחין וע"ש במה"פ, וכבר כ' הש"ך ביו"ד ר"ס קמ"ה דבנוגע לדעת ר' יוחנן אלים טפי פשיטותיה דירושלמי נגד הבבלי, משום דאיהו גופיה חיבר הירושלמי, ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם כר' יוחנן בירושלמי, וע' תמורה כ"ו ע"ב תוד"ה ש"מ

שם והפריש קרבן והמיר דת וחזר בו הואיל ונדחה ידחה ע"כ, אבל אם חזר בו ואח"כ הפריש קרבן כשר כדכ' הטו"א לחגיגה ד"ו ע"ב, וע' קידושין ד"ז ע"ב תוד"ה ש"מ ובמש"כ בחידושי לעיל בסמוך

שם והמיר דת וחזר בו כו' ונשתטה וחזר ונשתפה כו' וצריכי, כוונת הש"ס דלכאורה אין לך שטות גדול מהמרת הדת וכדאמרינן בסוטה ד"ג ע"א אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנסה בו רוח שטות, ואסמכו אקרא ע"ש, ומשו"ה היה מקום לאמר דהם בדמיון אחד, מומר ונשתטה ול"ל לר' יוחנן לאשמעינן בתרווייהו, לה"ק סתמא דהש"ס דצריכי בשניהם, לפ"מ דיש לחלק בין נכנסה בו רוח שטות, דבכלל הוא שפוי בדעתו, שנופל עליו לאמר דהוא דחי נפשיה בידים, ובין שוטה דהוא אונס גמור. עד דבהעדר ידיעתו יש לחשבו כישן, וכמו בתחלת קלקולם כן בחזירתם לדעתם הצלולה, יש לחלק בדמיונם, דמומר גם בזמן משך המרתו יש בו דעת בכדי לחזור, משא"כ בסוטה דבכל משך שטותו אין בידו לחזור, ומשו"ה צריכא לאשמעינן בתרווייהו

שם אבל הכא דממילא אידחי אימא כישן דמי, ע' סנהדרין מ"ז ע"א תוד"ה אימא

שם אבל הכא דיש לחזור אימא לא צריכא, פי' דאפ"ה אמרינן הואיל ונדחה ידחה, ול"ד להא דמסקינן לקמן ל"ד ע"ב ובמנחות נ"ט ע"ב דכל שבידו לא הוי דחוי, ובקידושין ס"ב ע"א כל שבידו לא כמחוסר מעשה