אור הישר (זבחים) רכב

בא"ד ור"ת היה רגיל לחלק בין טרפות דאדם לטרפות דבהמה כו', עמש"כ בחידושי לחולין מ"ב ע"ב ושם מ"ג ע"א, וע"ע בפסקי תוס' בסוגיין ובפר"ח ליו"ד סי' ל"א סק"ז ובפלתי שם סק"ה ובח"ס חא"ח סי' פ"ו ובת' באר יצחק חאה"ע סי' י"ח

ע"ב אחר נ' שנה נתגיירה ע"כ, ואז נסבה יהושע כדאמרינן במגילה י"ד ע"ב, והתוס' הקשו שם הלא היתה משבע אומות דכתיב בהו לא תחיה כל נשמה, ובסוטה ל"ה ע"ב כתבו וז"ל ושמא על פי הדיבור היה ע"ש, ולענד"נ דתירוץ זה מוכרח, דאל"ה אף אם נמצא תירוץ אחר שהוא אמת לאמתו שהותר לו לקחתה לאשה, הרי זהו רק היתר, אכן מה הכריחו ליהושע לקחת אשה זונה מפורסמת שזנתה עם כל שר ונגיד משך ארבעים שנה כדאמרינן הכא, אמנם אם ע"פ הדיבור היה ניחא, דקורא הדורות מראש ראה, דמזוג זה עתידין לצאת שמונה נביאים והם כהנים כדאמרינן במגילה שם, ויש לתמוה ע"ד התוס' במגילה שרצו לאמר שלא היתה מז' אומות, הלא בספרי בהעלותך בפסוק ויאמר משה לחובב, תניא והרי דברים קיו ומה מי שהיתה מעם שנאמר בו לא תחיה כל נשמה על שקירבה עצמה כך קירבה המקום כו', הרי בפירוש שהיתה מז' אומות, ומלשון כך קירבה המקום, משמע נמי כמש"כ התוס' בסוטה שנשאה ע"פ הדיבור, ומה שנולדו משניהם הכהנים והנביאים כנ"ל

ועפ"ז תתיישב לנו ג"כ קושיא חמורה מאד על דורו של יהושע שנתעצלו להספידו, עד שגם הר געש קנא את קנאתו ורגש עליהן להורגן כדאמרינן בשבת ק"ה ע"ב, ובילקוט סוף יהושע כתב הטעם שחלוקת ארץ ישראל היה חביב עליהם יותר מדאי והיו ישראל עוסקין במלאכתן זה עוסק בשדהו וזה בכרמו, זה בביתו וזה בתחומו ע"ש, אבל התנצלות כזאת בלתי מספקת לדור יראי ה' כדכתיב ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע, לאמר על דור דעה כזה שלא הספידו את רבם הנסמך הראשון ממשה רבינו ע"פ השי"ת, שהיה גם מלכם הנלחם עבורם עם ל"א מלכים, והעמיד השמש והירח לעיניהם, והביאם לארץ ישראל, ואם היה להם טעם כמוס בזה, מדוע רגש עליהם ההר להורגן, אולם לפי הנ"ל ניחא, שהיה לכלל העם טינא בלבם על שנשא זונה זו לאשה, ומה גם כשהיתה עוד מז' אומות שהשי"ת צוה לא תחיה כל נשמה, ולא יכלו לדבר ג"כ לפי גודל מעלתו בעיניהם, ובכ"ז רגש עליהן ההר להורגן, מפני שבאמת עשה כן ע"פ הדיבור, ואפשר ידע גם הוא ברוח קדשו שמהם יצאו אלו שמונה נביאים והם כהנים כנ"ל, וע' בתדב"א זוטא פרק כ"ב

שם דת"ר דבר אל בני ישראל ב"י מצווין על שחוטי חוץ ואין העכו"ם מצווין על ש"ח לפיכך כל אחד ואחד בונה לו במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה, ובתו"כ הלשון ולא זו בלבד אלא שהעכו"ם מותרים לעשות במה בכל מקום, כן במקום דבברייתא תנא בלשון מצווין תנא בתו"כ חייבים ע"ש, ולכאורה ל"ל קרא למעט עכו"ם מחיוב, הרי אינם מצווים אלא על שבע מצות ב"נ, וי"ל דלא נימא כיון דכתיב איש איש ודרשינן במנחות ע"ג ע"ב דעכו"ם נודרין נו"נ כישראל, משו"ה ה"א דבקרבנו לשמים יש משום דין שחוטי חוץ, להכי צריך קרא למעוטי, ומסיק נמי דלא די שאינו בכלל האיסור אלא אף מותר לכתחילה, והיינו דקאמר לפיכך כאו"א בונה במה לעצמו כו', ובתו"כ הלשון ולא זו בלבד כו', וע' בהתוה"מ ויקרא סי' ז' ובזרע אברהם על הספרי ראה פיסקא ע'

שם א"ר יעקב בר אחא א"ר אסי אסור לסייען כו', בירושלמי מגילה פ"א הי"א הוא בשם ר' בא בשם רב יהודא ע"ש, ולא ידענא מדוע בחר המל"מ מקור לדברי הרמב"ם מירושלמי הנ"ל ושביק לגמרי סוגיא דידן

שם אסור לסייען ולעשות שליחותן, וקשה בשלמא אסור לסייען חידוש הוא דסד"א כיון דעצם הדבר אצל העכו"ם הוא היתר גמור לכתחילה. ואמרינן בשבת צ"ג ע"א מסייע אין בו ממש, להכי אשמעינן הכא דאסור לסייען, וע' בס' יראים סי' קנ"ו כה"ג לענין כלאים דחרישה, אבל לעשות שליחותן פשיטא דהא מסקינן בב"מ ע"א ע"ב דהא דרב אשי בדותא היא, וממילא אין שליחות לעכו"ם לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו, וכיון דלא הוה שלוחו של העכו"ם ממילא נקרא דהוא שחט והעלה בחוץ, וי"ל דה"א כיון דעצם הקרבן הוא של עכו"ם ואין איסור שחיטה והעלאה בחוץ לא מצד הקרבן ולא מצד בעליו ומשו"ה הוה אמינא דבהיתירא קא עסיק, קמ"ל דאפ"ה אסור לעשות שליחותן

אכן יל"ד אליבא דמאן איצטריך לאשמעינן דאסור לעשות שליחותן, אי אליבא דר"ש הלא איהו פוטר שוחט קרבן עכו"ם בחוץ, כדתנן לעיל מ"ה ע"א, ומשמע דפטור ומותר, דהא בספרי ראה בפסוק השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום וגו' י"ב י"ג, דריש ר"ש עולותיך ולא עולת עכו"ם, ומשמע דהוא היתר דלכתחילה, ואי אליבא דר' יוסי הלא איהו מחייב במשנה דלעיל שם שוחט קרבן עכו"ם בחוץ, והאם פלוגתייהו במשנה שם דוקא היכא דהעכו"ם לא שלחו לשחוט, ומשמע קצת דהרמב"ם ישב על מדוכה זו ולכן כתב ס"ה מעה"ק וז"ל ואסור לסייען ולעשות שליחותן שהרי נאסר עלינו להקריב בחוץ ע"ש, ומלשון זה נראה ברור דטעמיה דנפשיה קאמר על איסור הש"ס, דלכו"ע אסור כיון דעכ"פ קא עסיק בדבר שיש בו איסור לישראל, וע' גבורות ארי ליומא מ"ג ע"א

שם אמר רבא ולאורינהו להו שרי כו', כ"ה גרסת השטמ"ק וכ"ה בילקוט אחרי רמז תקע"ט, וע"ש עוד שינויים אחרים בגרסאות דבסוגיין, וע"ע בח"ס חח"מ סי' קפ"ה.