אור הישר (זבחים) ריב

שירות בכך, והק' הגרע"א עה"ג אמאי לא סגי להתוס' תירוץ הש"ס ביומא נ"ח ע"א שאני רגל דלא מצי מבטל ליה, וכבר הקדימו בזה בטהרת הקדש ע"ש

אולם בחק נתן תירץ לקושית התוס' וז"ל הא דאמרינן מין במינו אינו חוצץ היינו דוקא כשהוא גוף אחד כמו הכא אבל כשהם שני גופים אע"ג דמין במינו חוצץ עכ"ל, ולע"ד היא נגד גמרא ערוכה בבכורות ד"ט ע"ב דקאמר שם מין במינו אינו חוצץ, והתם תרי גופי נינהו, ודוחק לחלק בין שני וולדות הבאים מרחם אחד לסתם שני גופים, ועכ"פ הי"ל להעיר מהתם, וע"ש ע"א תוד"ה אמר ובמש"כ בחידושי לעיל כ"ד ע"א ולבכורות ד"ט ע"ב

ולע"ד בלתי מובן תירוץ התוס' ע"פ סוגיא דלעיל כ"ד ע"א, דכייל פסול דעומד ע"ג רגלי חבירו עם עומד ע"ג בהמה או ע"ג כלים, וקעביד התם צריכותא בכולהו, אבל עכ"פ סוג אחד דחציצה פוסלתן, ומטעמא דתנא דבי ר' ישמעאל הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת אף ריצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה ע"ש, הרי דלולא הך ילפותא לא הוה פסלינן עומד ע"ג רגלי חבירו מטעם דאין דרך שירות בכך כמו עומד ע"ג כלים, ותנא דבר"י גופיה מדוע צריך לחפש טעם פסלותן מהא דמצינו פסול כזה אצל כלי שרת, ולא קאמר דבכולהו פסל תנא דמתניתין משום דאין דרך שירות בכך, וצ"ע כעת, וע' ברכי יוסף חא"ח סי' ע"ד סק"ה

תוד"ה קומץ. ומ"מ תימא דאפילו למ"ד יש ברירה האיך מתברר חלקו של קומץ כו', וכ' בצ"ק פי' הא לא הוברר למפרע על איזה חלק הקטיר הקומץ כו' ע"ש, ולולא דבריהם היה נלע"ד דלאו מטעם ברירה למפרע אתינן עלה, רק כוונת רש"י היתה בפירושו דלאחר שהרים הקומץ, חלק השירים לשני חלקים, ואמר בפירוש קודם ההקטרה הנני מקטיר קומץ זה ע"מ להתיר לי חצי זה שמצד ימיני שבררתי לאכילה, וחצי השני של צד שמאל יהיה מסיק לשם עצים או יפזרם לבית הדשן כדאמרינן ביבמות ד"ק ובסוטה כ"ג, וזהו כוונת רש"י במש"כ ובירר לחלקן כגרסת השטמ"ק, היינו שהוא בעצמו בירר משני החלקים על איזה משניהם תחול הקטרת הקומץ, ומה שפירש"י מהו לאוכלן, נראה דבלא"ה זהו שבוש, דהא לא בא לאכול שני החצאין אלא חלק אחד, וצ"ל מהו לאוכלו בוי"ו, כן היה נלע"ד בכוונת רש"י לולא דבריהם

בא"ד ואי אכיל לה לקי כמו אוכל בשר חטאת ואשם קודם זריקה, ע' מנ"ח מצוה תמ"ח

ע"ב ר"א אומר אף המנסך מי החג בחג בחוץ חייב, ויל"ד טובא מה ענין זה לרישא דמשנתינו דזורק מקצת דמים בחוץ, ומדוע דלג על דין ניסוך היין הנוהג בכל יום ונקט ניסוך המים שנוהג רק בחג הסוכות, דודאי לא פליג תנא דמתניתין על תנא דברייתא לקמן קי"א ע"א דתני המנסך ג' לוגין יין בחוץ חייב, והו"ל למיתני כדקתני לעיל ק"ט ע"א בברייתא, ג' לוגין יין וג' לוגין מים, וכ"ה בתוספתא פי"ב ובתו"כ אחרי פרק יו"ד, וכן יל"ד קצת בגמ' בסוגיין, דמסדר הש"ס סידר ברייתא דניסוך המים קודם הברייתא דניסוך היין, אע"ג דהיא תדירא

וא"ל דלחידושא דרבא בגמרא דקאמר ומודה ר"א בדמים, להכי סמכיה דברי ר"א לזרק מקצת דמים, דא"כ אמאי צריך רבא להביא ראייתו מהא דר"א ור"ש אומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל, הלא סמיכת דברי ר"א לת"ק היה די לו, וכקושית התוס' בד"ה ומודה, ובע"כ כתירוצם דדברי ר"א במנסך מי החג אין להם שייכות לדת"ק, וצ"ע

שם א"ר יוחנן משום רבי מנחם יודפאה, בחילופי הגרסאות בזה ע' בשטמ"ק ודק"ס, אולם בירושלמי סוכה פ"ד ה"ו הגרסא יוסי בן חנינה בשם מנחם יותפייה

שם והא ר' אלעזר מי החג קאמר, וכ' בדק"ס אע"ג דרש"י גריס הכי אבל בכ"י וכן בדפוסים הישנים ליתא תיבות ר' אלעזר ע"ש, וכן בתוס' מעילה י"ג ע"ב לא גריס ג"כ בסוגיין תיבות ר' אלעזר, רק והא מי החג קאמר

שם אישתמיטתיה הא דא"ר יוסי כו' עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלמ"מ, וקשה מנלן דאישתמיטתיה בין לפירש"י בין לפי' התוס'. הלא באמת ר"ע פליג וס"ל דהוא דבר תורה ולא הלמ"מ, כדאמרינן בירושלמי שביעית פ"א ה"ה רבי בא ר' חייא בשם ר' יוחנן ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני ודלא כר"ע דר"ע אמר ניסוך המים דבר תורה בשני ונסכיהם בששי ונסכיה בשביעי כמשפטם מ"ם יו"ד מ"ם ע"ש. ובזה מתורץ קושית התוס' במו"ק ד"ג ע"ב בד"ה ניסוך, דבאמת סוגיא דשבת ס"ל כר"ע, וע' בגבורות ארי לתענית ד"ב ע"ב. והא דאמר מנחם יודפאה ר' אלעזר בשיטת ר"ע רבו אמרה כו', היינו דבזה אזיל בשיטתיה דרביה דניסוך המים דאורייתא, אבל לא מטעמיה, דר"א דריש מקרא דונסכיה בשני ניסוכים הכתוב מדבר אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין, ור"ע דריש לה מריבויי דמ"ם יו"ד מ"ם, וצ"ע כעת

רש"י ד"ה הא דא"ר יוחנן אלמא לכו"ע דאורייתא הוא ע"כ, אולם הרמב"ם בפיה"מ כ' וז"ל וכבר נתבאר לך במס' סוכה שבסוכות מנסכים מים ע"ג המזבח ור"א סבר שזה חייב מן התורה ולפיכך אמר שהמנסך בחג בחוץ חייב ואין הדבר כן לפי שאינו אלא הלמ"מ, וכ' בתוי"ט וז"ל ותמיהני דמה לי מפורש מדאורייתא מה לי הלמ"מ הרי שתים זו שמענו מפי הגבורה ולמה לא יהיה חייב על מה שהוא הלמ"מ כמו על מה שהוא מדאורייתא כו', וע' בפמ"א בסוגיין

ולע"ד בלתי מובן תמיהתם הלא ידוע דלהרמב"ם דרך סלולה בזה לעצמו, כמש"כ בתשובות הרמב"ם סי' קמ"א דאפילו שהוא הלכה למשה מסיני מדברי סופרים קרינן ליה ואין שם מן התורה אלא דבר שהוא