אור הישר (זבחים) קצט

תוד"ה אין לי. משמע מחד קרא הוה ממעטינן נשים ועבדים כו' והקשה הר"ר חיים דבפ' החובל מצריך תרי קראי גבי עדות חד למעוטי נשים וחד למעוטי עבדים ע"כ, ולכאורה אמאי נאיד להקשות מקרבנות לעדות שהם שני סוגים נפרדים, ובאופן שיש לחלק ביניהם כדמחלקו התוס' הכא או בב"ק שם, טפי הי"ל להקשות דגבי עולה גופה מצרכינן תרי קראי, ידו ולא יד עבדו ידו ולא יד אשתו, וע' בהתוה"מ ויקרא סי' כ"ח, די"ל דהתם אי לא הוה כתיב אלא חד קרא הוה אמינא דקאי דוקא למעוטי עבד דלאו בר מצוה כו' כדאמרינן במנחות צ"ג ע"ב, ועמש"כ בחידושי שם

אמנם קשה מאי האי דמייתי מפ' החובל להא דהכא, הלא גבי עדות כתיב ועמדו שני האנשים וממילא ממועטות נשים, אבל עבדים היה להם להיות בדין עדות דהא אנשים נינהו, ובע"כ משום דגבי עדות כתיב הנה עד שקר העד שקר ענה באחיו, והאי לאו אחיו הוא, וע"ז פריך שם הש"ס לרבנן דס"ל במשנה שם, דהחובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולן ואע"ג דכתיב כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו, משום דגם עבד אחיו הוא במצות, א"כ יהא עבד כשר לעדות, ועלה קאמר עולא דאתיא עדות ק"ו מאשה ומה אשה שהיא ראויה לבא בקהל פסולה לעדות עבד שאינו ראוי לבא בקהל אינו דין שפסול לעדות כו', הלא אדרבה משם ראיה שיש לאשה ועבד צד ההשתוות גבי עדות למילפינהו מהדדי, ובע"כ דכל קושית התוס' היא אליבא דמר בריה דרבינא שם, דממעט עבד מקרא דלא יומתו אבות על בנים כדכתב הר"ש משאנ"ץ בתו"כ צו פרק ט', עכ"פ הרי בעדות יש סברא לחלק בין עבד לאשה. משום הגזה"כ דועמדו שני האנשים, להכי איצטרכו למילפינהו מתרי קראי, משא"כ בסוגיין דליכא שום הכרעה לחלקם, ואדרבה דעת תורה בגז"ש דלה לה מורה לנו להעמידם יחד בדיני מצות, א"כ אמאי לא יהיו ממועטין תרווייהו מחד קרא

והאחרון הכביד במה שהתוס' תירצו וז"ל וי"ל דגבי מצות הוא דילפינן מהדדי בגז"ש דלה לה אבל גבי עדות לא שייך למילף דאין תלוי בנאמנות שהרי משה ואהרן לא מעידין לא משום דלא מיהמני הילכך היכא דגלי גלי עכ"ל, והוא תמוה דהא דאמרינן בב"ב קנ"ט ע"א משה ואהרן לחותנם משום דלא מיהמני הוא אלא גזירת מלך הוא שלא יעידו להם ע"ש, היינו רק בפרט זה דקרבת משפחה קאמר הכי, וגם שם צריך להבין האם פסל רחמנא משה ואהרן בפרטיות להעיד לחותנם. הרי גזירת מלך היתה בסתם לפסול עדות קרובים, וממילא נכנסו בכלל זה גם משה ואהרן, דאל"כ נתת דבריך לשיעורין, אבל עכ"פ איך נבטל בשביל סברת משה ואהרן כו' כל ענין נאמנות דגבי עדים, אף אם נימא דכל דין עדים הוא גזה"כ, אכן הלא הנאמנות היא נשמת כל הענין, ולא יתכן לאמר רק על דין תרי כמאה דהוא גזה"כ בהחלט, להיות דין זה נגד השכל המחייב לאמר דעדותן של מאה אלים יותר מעדותן דתרי, או על המעשה דבעו ההוא מוכסא בסנהדרין מ"ד ע"ב, לענינים כאלו שייך גזה"כ, אבל איך נופל לבטל בזה ענין נאמנות, הלא בסנהדרין שם פריך הש"ס כל כמיניה כו', וכן בקידושין ס"ו ע"א גבי ההוא סמיא דקאמר רבא אי מיהמן לך כבי תרי זיל אפקה כו', ובגיטין נ"ד ע"ב מה אעשה שהתורה האמינתו כו' וכן בכ"מ, הרי דהנאמנות היא נשמת העדות

ולולא דברי הראשונים היה נלע"ד דיש מקום לחלק בין אשה לעבד לענין עדות עד דאיצטריכו להו תרי קראי, ואפתח להא פרשתא מהכא, כתיב ויבן ה' אלקים את הצלע ודרשו חז"ל בנדה מ"ה ע"ב מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה באשה יותר מבאיש, והשתא תקשה איך מתאמת דרשה זו עם מה שאחז"ל בשבת ל"ג ע"ב נשים דעתן קלה עליהן, אמנם שניהם צדקו יחדיו, דסוגי חכמה בינה ודעת נחלקים בדרך זה, וכפי שיעיד ג"כ הנסיון. דחכמה נקראת השכל הפשוט כמו שנמסר לו מעצמו או מאחרים, ובינה הוא הכח להבין דבר מתוך דבר, והנה כמה וכמה עצות בבינה תוכלנה לצמוח מחכמה אחת, ולזאת הכרעת הדבר ניתנה לחלק הדעת, העומד להכריע בחלקי ספיקות הבינה, כמו שאחז"ל בחולין ד"צ ע"ב והדעת מכרעת של ימין, ומספקא להש"ס שם אי דעת תורה או דעת נוטה ע"ש, עכ"פ נראה דההכרעה הוא כח הדעת, ומעתה מה נמלצו דברי חז"ל במש"א בינה יתירה ניתנה באשה, וכמו שיעיד גם הנסיון דנשים חריפות ומהירות בחלק הבינה הרבה יותר מן הגברים, אבל ההכרעה באיזה עצה לבחור, בזה אלים יותר כח האיש להחליט, מפני שאצלו חזק יותר חלק הדעת, וזהו מה שאחז"ל נשים "דעתן" קלות, היינו חלק הדעת, והבן

וע"פ הנחות אלו נאיר לנו נתיב להבין מדוע פסלה תורה עדות באשה, הלא כל דין עד אחד נאמן באיסורין ילפינן מוספרה לה לעצמה כדכ' התוס' בגיטין ד"ב ע"ב, ומ"ש דבמקום שצריכים שני עדים אבדה נאמנותה, אולם לפי דרכנו ניחא שפיר, דכל נאמנות עד אחד הוא להתיר אבל לא לאסור כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז ס"ג, ובדברים אלו אינם צריכים לשום הכרעת הדעת, כמו ספירת נדתה, כן הפרשת תרומה, שחיטה, ניקור הגיד והחלב שפירש"י בגיטין שם, שכולם הם דברים העומדים רק תחת יד המציאות, ואין לשום הכרעה חלק בה, אלא מעשה שהיה כך היה, משא"כ עדות מכל המינים בין אם בא לאסור שום דבר ע"ד עדותו או מהענינים המתהוים בין איש לרעהו שהרבה פעמים צריכים להכרעת הדעת לידע בדיוק איך היתה המעשה, בזה גזרה תורה ועמדו שני האנשים, היינו שהעדות תהיה דוקא ע"י גברים שיש להם הכרעת הדעת, והם יעמדו להעיד עדותן בעמידה, שיש במכוון זה גם החלטה וישוב הדעת

ועפ"ז סרה נמי קושית התוס' בגיטין ד"ב שם, שהקשו כיון דילפינן מוספרה לה לעצמה דעד אחד נאמן באיסורין א"כ אפילו איתחזק איסורא נמי