אור הישר (זבחים) קצא

ולפי ההנחות הנ"ל דהרמב"ם הלך בשיטת השאילתות ורש"י ז"ל, לא מיבעיא אם להרמב"ם לא היה כלל הגרסא בגמרא ולא מטמאה לו כדפירש"י בסנהדרין, אז בודאי אין מקום להשגת הראב"ד ז"ל, אלא אפילו אם גרסתו היתה בגמרא ולא מטמאה לו, אכן לפ"מ שהוא גופיה תפס הכא בדרשת בני אהרן ולא בנות אהרן, א"כ כתולדה מחוייבת היא לו לפרש גבי ארוסה כהשאילתות ורש"י דאיידי דתנא לא אוננת תנא נמי לא מטמאת, והשתא כיון דגבי ארוסה גופה לא איצטריך הא למיתני, ולא תני אלא משום איידי, דאליבא דאמת גם ארוסה לא מטמאה לו, א"כ מה מקום לדייק מינה נמי הא נשואה מיטמאת לו, וע' בת' מקום שמואל סי' פ"ו בשאלה השנייה

שם ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא ונמנו אחיו הכהנים וטמאוהו בעל כרחו, בתו"כ ר"פ אמור הגרסא ודחפוהו חכמים וטמאוהו בע"כ, ובטו"א לחגיגה ד"ב ע"ב בקונטרס אבני שהם גריס ודחפוהו אחיו הכהנים, ובאו"ז ה' אבילות סי' תכ"ז הגרסא כמו שהוא לפנינו בסוגיין, וע"ע בת' הרשב"א סי' כ"ז ובהתוה"מ פ' שמיני סי' י"ח

שם ממאי דילמא לעולם אימא לך אידי ואידי אחר חצות כו', ע' חידושי הרשב"א לברכות י"ט ע"ב

שם לאביו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאמו היה כהן והוא נזיר לאמו הוא דאמ"ט אבל מטמא הוא למ"מ לאחיו שאם היה כהן גדול והוא נזיר כו' אבל מטמא הוא למ"מ ולאחותו מה ת"ל הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו' לאחותו לא יטמא אבל יטמא הוא למ"מ, והק' בטו"א למגילה ד"ג ע"ב מנ"ל דהני ארבעה קראי כולן למעוטי מ"מ קאתו דילמא חד מינייהו לגופא אתא שאם היה כהן ונזיר נמי א"מ לקרובים כמו נזיר גרידא וכ"ת לאו כש"כ הוא ליתא דה"א כהן ונזיר גרע טפי מנזיר גרידא דהואיל והותר לטומאת קרובים לכהונתו הותר לו נמי לנזירותו וכדאמרינן לעיל ל"ב ע"ב הואיל והותר לצרעתו הותר לו נמי לקריו כו' ומהשתא לא נשאר אלא ג' קראי לדיוקא דמ"מ חד לנזיר גרידא ואידך לכהן ונזיר והשלישי לכה"ג ונזיר, אכתי להולך לעשות את פסחו ולמול את בנו דמטמא למ"מ מנלן ע"ש מה שהאריך בזה

ולע"ד יפלא קושיתו, אחרי שנדקדק בגמרא גופא להבין, דקאמר דקרא דלאמו איצטריך שאם נזיר זה היה ג"כ כהן אפ"ה לאמו אינו מטמא אבל מטמא הוא למ"מ, הלא מאי רבותא דתוספות כהונה על נזירותו, הרי כהן לגבי אמו הוא כישראל כדכתיב ר"פ אמור. ובע"כ דחידושא דכהונה בזה להכי גופה הוא דקאתא, דההיא ברייתא ס"ל כמ"ד לעיל ל"ב דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי, ולפ"ז שפיר איצטריך קרא לזה דלא נימא דמשום תוספות כהונה תחליש חומר נזירותו משום הואיל ואישתרי ולהכי אתא קרא דלאמו, והשתא אפילו אם נימא דקרא דלאמו אתא רק לאיסורא דלא יטמא לה, אבל לא להיתר טומאה למ"מ, מכל מקום אחרי דסוף סוף מרבינן גבה איסור טומאה לכהן ונזיר, וחזינן מקרא דלאחיו דאפילו כהן גדול ונזיר נתרבו להיתר מת מצוה, מכש"כ כהן הדיוט ונזיר, ועפ"ז שפיר יש מקום לקבוע היתר מ"מ לאיסורא דאמו, ולפ"ז כל הני קראי נחוצים לנו לדיוקא דמ"מ, אביו לנזיר גדידא דמטמא למ"מ אמו לכהן ונזיר דלא נימא הואיל ואישתרי אישתרי ומת מצוה ממילא נתרבה בכהן הדיוט ונזיר, כיון דאפילו כה"ג ונזיר מחוייבים במ"מ כנ"ל, אחיו לכהן גדול שהוא נזיר, ולאחותו דאם כה"ג ונזיר זה הלך לשחוט פסחו ולמול בנו אף זה פטור מלטמא לאחותו אבל מטמא למ"מ דהוא דוחה כל המצות, ובנוגע לדרשה זו ע' בספרי פרשת נזירות ובמפרשים שם

עוי"ל עפמש"כ הרמב"ם בפ"ב הט"ו מה' אבל דטומאת קרובים דחויה היא ולא הותרה, וע' תשובות הרשב"א סי' ת"י, וכן לענין מת מצוה כ' הרמב"ם שם בפ"ג ה"ט גבי כהן ונזיר או כה"ג וכהן הדיוט שפגעו במת מצוה דכל הקודם במעלה מתאחר בטומאה וע' שמחות פ"ד בארוכה, הרי דהוא ג"כ מטעם דחויה דומיא דמאכילין ביוה"כ הקל הקל דיומא פ"ג, וא"כ י"ל דר"ע דהכא סבר כדאמרינן לעיל ל"ב ע"ב דטומאה דדחויה היא אמרינן להא אידחאי להא לא אידחאי, וע' נזיר מ"ט ע"א ושם תוד"ה ולר"ע

רש"י ד"ה אביי אמר. כשמת לאחר חצות דקדמה חובת שחיטת פסח לאנינות ותו לא דחיה ליה אנינות כו', ע' או"ז ה' אבילות סי' תל"ב

רש"י ד"ה דילמא טעם דר"ע. דקסבר לה יטמא במת מצוה ואין לה תשלומין כו' ופסח יש לו תשלומין כו', ע' טו"א לר"ה ד"ה ע"א ובעמק יהושע סי' ט"ז

רש"י ד"ה נפש. דאי לא כתיב תרתי קראי הוה מוקמינן ליה ברחוקים כו' ע"כ. ובהכי ניחא נמי בסוגיין דקאמר דקרא דלאמו אתא לכהן והוא נזיר דמטמא למ"מ ולאחיו שאם היה כה"ג ונזיר כו', ולכאורה נכתב חד קרא לכה"ג ונזיר דמטמא למ"מ, וכהן הדיוט שהוא נזיר נגמר מיניה בק"ו, ובע"כ דהכא הוא נמי כדכתב רש"י, דאי לא כתיב תרתי קראי הוה מוקמינן האי חד קרא למסתברא שהוא כהן הדיוט ונזיר שיטמא, רק השתא דכתיבי תרווייהו בע"כ דחד אתא נמי לכה"ג והוא נזיר, וע' נזיר מ"ח ע"א ושם תוד"ה או אינו

רש"י ד"ה הרי שהלך לשחוט את פסחו זה שהיה כה"ג ונזיר כו', וכ"כ התוס' בברכות י"ט ע"ב דיה ולאחותו וכ"כ הרמב"ן לס' המצות שרש שני, וע' נזיר מ"ח ע"ב רש"י ד"ה לכדתניא ובסנהדרין ל"ה ע"א תוד"ה הרי וכ"כ בטו"א לר"ה ט"ז ע"ב דמהני קראי ילפינן דמת מצוה דוחה כל המצות ע"ש, ולפ"ז קשה אדרשת התו"כ ר"פ אמור בקרא דלנפש לא יטמא בעמיו בזמן שעמיו שם אינו מטמא מטמא הוא למת