אור הישר (זבחים) קצ

תוד"ה אונן. אבל מחוסר כפורים כיון שהביא כפרתו וטבל למה לא יאכל, ע' מה שהאריכו התוס' בזה בריש פרקן

דף ק' ע"א ל"ק כאן שמת לו מת בי"ד וקברו בי"ד כאן שמת לו מת בי"ג וקברו בי"ד כו', ע' תשובות הרשב"א סי' קע"ב

שם אביי אמר ל"ק כאן שמת קודם חצות כאן שמת לאחר חצות כו', וכן כולהו אמוראי בפסחים צ"ח ע"א סברי דחצות קבע, ורבא גופיה בסוגיין דאוקים באוקימתא אחריתא לא פליג נמי לדינא אאוקימתיה דאביי, ומשו"ה פסק הרמב"ם כשניהם בפ"ו ה"ט מק"פ וע' בת' עונג יו"ט חאה"ע סי' קס"ד

שם אחר חצות דאיחזי לפסח לא חיילי עליה אנינות ע"כ, וכמו דלא חיילי עליה אנינות לענין פסח, כמ"כ אי מטי זימניה למול את בנו חייב למולו, כדכ' בס' האשכול ה' אבלות סי' ג'

שם לה יטמא מצוה לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו, ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא ונמנו אחיו הכהנים וטימאוהו בעל כרחו, ובתו"כ ר"פ אמור הגרסא ודחפוהו חכמים וטימאוהו בעל כרחו ע"ש, ולכאורה יל"ד הלא כלל מונה בכתובות פ"ו ע"א על כל מ"ע האומרים לו עשה ואינו עושה מכין אותו לקיים, ובטומאה אפשרות הכפייה היא ע"י שיטמאוהו בע"כ וא"צ להכותו, אבל מדוע דוקא במצוה זו פרט בפרטיות שאם לא רצה, ומכש"כ דהכא בידו לפטור עצמו גם מכפייה, דיכול לאמר דאיהו ס"ל כר' ישמעאל דלה יטמא רשות, ומאי מייתי ראיה מעובדא דיוסף הכהן, הלא אז היה בערב הפסח, ואם דעתו היה כר"י דלה יטמא רשות. לכן לא רצה ליטמא א"ע דהוא רשות כנגד מצות וחובת הפסח, אכן לפ"מ דחכמי הדור באותה שעה סברי כר"ע דלה יטמא מצוה, לכן טמאוהו בע"כ משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה כדכ' התוס', בסוטה ד"ג ע"א, אבל בברייתא דקתני לא רצה משמע סתם, ומדוע דוקא במצוה זו אמרו דכייפינן ליה לטמאותו בע"כ

אמנם י"ל לפ"מ דחכמי הדורות קבעו הלכה כר"ע, לכן שפיר מצאו התקנה דוקא בזה לתקן שיטמאוהו בע"כ, עפמש"כ הרמב"ם בפ"ב ה"ז מה' אבל דמדברי סופרים עשאוה כמת מצוה כיון שאין לה יורש אלא הוא לא תמצא מי שיתעסק בה וע"ש בכ"מ, ואילה"ק הלא בכתובות מ"ז ע"ב אמרינן דתקנו קבורתה תחת כתובתה, די"ל דניהי דיתן הוצאות הקבורה להעשות ע"י אחרים, אבל הוא להיותו כהן ולפעמים אפשר דהי"ל קטטה בהדה, ומפני טענת כהונה ימצא מקום להשתמט מלהטמא לה בגופיה, משו"ה תקנו דאם לא רצה מטמאין אותו בע"כ, וע' בת' רדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם סי' קכ"א ושם סי' קע"ב

והנה בראב"ן סי' ל"ג כ' וז"ל דמלשארו נפקא דאמרו חכמים שארו זו אשתו הלכיך הוצרך לתקן דאיכא למ"ד שארו לאו אשתו כדתניא מעשה ביוסף הכהן שלא רצא לטמא לאשתו וטמאוהו חכמים בע"כ ע"ש, מדבריו משמע דהא דלא רצה יוסף הכהן לטמא לה, משום דסבר דשארו לאו אשתו, ואפשר דדעתו היתה כן, אבל מסתימת הברייתא משמע דבכלל היה להם חשש דכל כהן שלא ירצה לטמא לאשתו יהיה לו על מה לסמוך, היינו על האי תנא דסבר דשארו לאו אשתו, ולכן מצאו לנכון לתקן דאם לא רצה מטמאין אותו בע"כ, ולע"ד לא מצאתי עוד שום מ"ד דס"ל שארו לאו אשתו, ובתו"כ ר"פ אמור תניא אין שארו אלא אשתו וכן בכה"מ בש"ס, וביבמות כ"ב ע"ב אמרו בזה"ל ואמר מר שארו זו אשתו. ולשון זה סובל נמי כאילו הוא בלתי חולק, וצ"ע כעת

ודאתאן עלה יש להעיר במש"כ הרשב"ם בב"ב קי"א ע"ב דשארו זו אשתו כדכתיב והיו לבשר אחד, ושם ק"ט ע"ב הוסיף וכתיב נמי שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ולע"ד יפלא ל"ל לחפש מקורים, הלא בברייתא דתו"כ היכא דתנא אין שארו אלא אשתו, שם גופיה מסיק שנאמר שאר אביך היא, שוב מצאתי כי הגאון הנצי"ב זצ"ל העיר כן ע"ד השאילתות ר"פ אמור וע"ש מה שהאריך בזה

שם לא רצה מטמאין אותו בע"כ, הרמב"ם שכ' דין זה בפ"ב ה"ו מה' אבל מסיק בד"א בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות ואם לאו לא מטמאות, ובראב"ד א"א קשיא הא דתניא אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו הא נשואה מטמאה לו וע"ש במפרשים

והנה הא דאשתו ארוסה לא אונן כו' היא ברייתא דתני ר' חייא בר אמי, ובכתובות פ"ט ע"ב הגרסא רב חייא בר אבין, ובסנהדרין כ"ח ע"ב אמר הכי ר"ח בר אמי משמיה דעולא ע"ש, איך שיהיה האם יפלגו על משניות שלמות בסוטה כ"ג ע"א ובקידושין כ"ט ע"א דכהנת מטמאה למתים ואוקמינן שם בגמרא מדכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן, והוא מהתו"כ ר"פ אמור וכ"ה סתימת הש"ס ביבמות פ"ה ריש ע"א, ומשמע דעל מדוכה זו ישב השאילתות בפ' אמור, ומשו"ה כי מייתי שם ס"ס ק"ג הא דתני ר"ח בר אמי אשתו ארוסה כו' וכן היא לא אוננת ולא מטמאית לו הקשה הוא גופיה היא מי אסור לה לאיטמויי בני אהרן אמר רחמנא ולא בנות אהרן ותירץ איידי דתני לא אוננת תני נמי לא מיטמאת ע"ש, וביבמות כ"ט ע"ב כתב רש"י הכי מפי השמועה, וכ' בהעמק שאלה שם דמשמע שהוא מהשאילתות הנ"ל ע"ש, ובסנהדרין כ"ח ע"ב פירש"י דאית דלא גרסי אינה מטמאה ע"ש, ואפילו לפי הגורסים ולא מטמאה לו פירש"י בכה"מ בש"ס דאינה זקוקה או אינה חייבת לטמא לו, הרי דהוא ממש דעת הרמב"ם דכמו שהכהנות אינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות ואם לא לא מטמאות.