אור הישר (זבחים) יט

התוס' למאי צריך למכתב לזבח השלמים הרי אשלמים קאי, ומשו"ה תניא התם ומה ת"ל שלמים מבן הבקר ומה ת"ל שלמים מבן הצאן לפי שיש בבן הבקר מה שאין בבן הצאן בבן הצאן מה שאין בבן הבקר בן הבקר נתרבה בנסכים ובן הצאן נתמעט בנסכים בן הצאן נתרבה בצבור ובן הבקר נתמעט בצבור כו' צריך לאמר שלמים מבן הבקר וצ"ל שלמים מבן הצאן וע"ש במפרשים

ולפ"ז י"ל דכמו להתו"כ כן לאבוה דשמואל היה קשה קושית התוס' הלא כל הפרשה קודם איירי בבן בקר דשלמים, ובתר הכי כתיב אם כשב הוא מקריב את קרבנו, ומאי האי דכתיב במיצעא קרא יתורא דואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים, ומזה מרבה אבוה דשמואל דדבר הבא מן הצאן, הוא פסח. יהא לזבח שלמים, ומעתה קשה ליה לרש"י הלא האי קרא איצטריך לדרשת התו"כ כנ"ל ולאו יתורא הוא, ומשו"ה נשמר רש"י וכתב דלאו קרא יתירא קא דריש אלא ממשמעותא דקרא משמע ליה הכי, ר"ל ועיקר קרא מבע"ל לדרשת התו"כ, כנלע"ד לפרש דברי רש"י לולא דברי התוס' וצ"ע כעת

דף ט' ע"א דוחין קדשים הנאכלין אצל קדשים הנאכלין כו', לכאורה נראה דהאי תירוצא הוא מצד הסברא, וקשה לפ"מ דמסקינן דלאו מכללא ופרטא דיינינן רק בריבוי דהו"מ למכתב לשלמים וכתיב לזבח, ומינה מרבינן כל הזבחים כדפירש"י, והשתא אם נימא דטעמא הוא דמשום דוחין קדשים הנאכלין אצל קדשים הנאכלין ואין דוחין קדשים הנאכלין אצל קדשים שאינן נאכלין אתינן עלה, א"כ האי לזבח מיותר הוא דהו"מ למכתב לשלמים, ומפסח לשלמים הוא מקדשים הנאכלין לקדשים הנאכלין, ובע"כ דה"פ דמשום האי סברא דדוחין קדשים הנאכלין לקדשים הנאכלין, משו"ה מוכרחים אנו לפרש האי לזבח שלמים, לכל דשחיט ליה שלמים ליהוי כנ"ל

שם בכור נמי עברה עברה ממעשר גמר, וגז"ש זו מופנה להך דרשה וע' רי"ט אלגזי לבכורות פ"ק סימן א'

שם וממאי דבמותר פסח כתיב כו' אמר רבא א"ק ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים כו', ע' בהתוה"מ ויקרא סי' ס"ג וסי' קע"ט

שם מתקיף לה ר' אבין בר חייא ואיתימא ר' אבין בר כהנא בכל אתר כו', בירושלמי פסחים פ"ה ה"ב ובשקלים פ"ב ה"ד משמע, דכעין פשיטות היתה להם דהוא ר' אבין בר כהנא וע' בהתוה"מ ויקרא סי' י"ז וסי' י"ח וסי' קנ"ז

שם כשהוא אומר אם כבש לרבות פסח שעיברה שנתו ושלמים כו', ע"ל מ"ט ע"א תוד"ה פסח

שם לימד על העז שאינה טעונה אליה. וה"ה לשור דאין אליה נוהגת בו, וכבש אע"ג דאלייתו קריבה מ"מ אשתריא באכילה, משום דכתיב כל חלב שור וכשב ועז, וכיון דאליה אינה נוהגת בשור ועז, לכן גם אליית הכבש מותרת באכילה, כדאמרינן בס"פ כל הבשר, וע' פסחים צ"ו ע"ב רש"י ד"ה ואם הפסק הוא ובהתוה"מ ויקרא סי' קפ"ה, וע"ע בה"ג סי' ס"ד

שם ואכתי מדר"נ אמר רבה בר אבוה נפקא כו' בילקוט ויקרא רמז תס"ב גריס ואכתי מדרב נפקא ע"ש, והוא ודאי ט"ס דבכה"מ בש"ס נדרש קרא דוזבחת פסח וגו' למותר פסח שקרב שלמים בשם רב נחמן אמר רבה בר אבוה, ועמש"כ בחידושי לעיל ד"ז ע"ב

רש"י דיה בכל אתר, בכ"מ אתה אומר מן להוציא הוא כגון מן הבהמה להוציא רובע ונרבע כו' ע"כ, וכן מן הצאן מן הכשבים ומן העזים דדרשינן בתו"כ שם ובתמורה כ"ח ע"ב פרט לחולה ולזקן ולמזוהם, וכן מצינו בל"ב מדות מדה ב' ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב יכול כל היום היה דן אימתי היו התלמידים לומדים ת"ל מן הבקר מיעט כו' עד ו' שעות, וע' שבת ד"י ע"א

רש"י ד"ה כבש קרא יתירא הוא כו', ע' פסחים צ"ו ע"ב רש"י ד"ה אם כשב ובהקדמה לת' פנים מאירות ח"א

תוד"ה למאי נ"מ למילקא עליה בלא יגאל, תימה היכי לקי אחר שחיטה על לא יגאל הא אמרינן בבכורות דל"ב דלאחר שחיטה מדרבנן עכ"ל. והנה הרמב"ם פ"ו ה"ה מה' בכורות פסק דמוכר מעשר בהמה לא לקי, והקשה עליו במל"מ מסוגיא ערוכה דהכא, ומדברי התוס' אלו שהקשו רק אלאחר שחיטה אבל מחיים פשיטא להו דלקי ונשאר בצ"ע, וע' בס' מעין החכמה דפוס רעדלהיים דף ע"ט ע"א מה שתירץ בזה

ולעד"נ דלהרמב"ם היתה הגרסא בסוגיין ולמיקם עליה בלא יגאל כגרסת השטמ"ק הכא, וכן מוכח בלשון הרמב"ם שם דקאי באיסור מכירה אבל לא במלקות, וממילא סרו קושית התוס' וקושית המל"מ, וביותר לפ"מ דהמל"מ גופיה בפ"ג ה"ב מה' תמורה גריס בסוגיין למיקם עליה בלא ימכר ולא יגאל וצ"ע כעת

תוד"ה העשירי זה מעשר אכתי דרשינן מינה עשירי ודאי ולא עשירי ספק ע"כ, כוונתם, דלמעוטי פסח ששחטו לשם מעשר דאינו קדוש ילפינן מה"א דהעשירי, וספק ממועט מתיבת עשירי, דמשמע ודאי ולא ספק, אכן יל"ד אם התוס' נסיב לחזור על דרשות הש"ס בתיבה זו, מ"ש דאהדרו דוקא לדרשה זו, ואיך יפרנסו יתר הדרשות דדרשו מתיבת העשירי, כגון אם נטל עשרה ממאה או אחד מעשרה דאין זה מעשר משום דכתיב עשירי ואין זה עשירי כדתניא בבכורות נ"ח ע"ב, ושם ד"ס ע"ב שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשין, דכל זה נדרש מתיבת העשירי כדאמר התם ובתו"כ, וע' נוב"י מ"ת חי"ד סי' קצ"ה קצ"ו קצ"ז

תוד"ה א"נ, וסמך ידו על ראש קרבנו ולא בכור ומעשר ופסח ע"כ, אע"ג דמסקינן במנחות צ"ב ע"ב דקראי אסמכתא בעלמא, וע' בפי' הראב"ד לתו"כ נדבה פרק י"ז, מ"מ הדין דין אמת כסתימת המשנה במנחות שם ע"א, כל קרבנות היחיד טעונין סמיכה חוץ מן הבכור והמעשר והפסח.