אור הישר (זבחים) קפז

וא"כ קשה להיפוך ע"ד התוס' בסוגיין, דמפרשי ברייתא דחולין דלהכי איצטריך קרא למעוטי חלב ושתי כליות של שליל מהקרבה משום דס"ל במעי אמן הן קדושין, הרי אדרבה אי הוה ס"ל לברייתא דחולין דבמעי אמן ה"ק, אז לא הוו ממעטי כלל מהקרבה, אלא משום דסברי דבהווייתן ה"ק ולא במעי אמן להכי מצאו מקום למעוטינהו מהקרבה וכנ"ל בדעת הראב"ד וע"פ הכרח ביאור הש"ס דסוגיין ודמנחות וצ"ע כעת, ועמש"כ בחידושי לעיל ל"ה ולחולין ולמנחות שם

תוד"ה מה שלמים. לעיל כ"ח ע"ב איכא תנא דדריש לה מדכתיב ואם האכל יאכל כו', וכן כפלו התוס' דבריהם במנחות פ"ג ע"א, וע"ל כ"ח ע"ב תוד"ה מה שלמים ובדף מ"ד ע"א תוד"ה אלא, ולכאורה איצטריך האי היקשא, דמה שלמים בין שינוי קדש בין שינוי בעלים בעינן לשמה אף כל כו', כדלעיל ד"ד ע"ב. די"ל דמחד היקש דריש להו לתרווייהו וכמש"כ התוס' בדבור הסמוך גבי חטאת, וע"ל ד"ז ע"ב

תוד"ה מה חטאת אינה באה אלא מן החולין, תרתי דריש מחטאת כו', ע' תו"כ חובה פרק י"ח ובפי' הראב"ד שם

תוד"ה כדי. ונראה דלמ"ד דבר שלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש כו', וכ"כ במנחות פ"ג ע"א וע"ל מ"ז ע"ב תוד"ה מה חטאת וביומא ס"א ע"ב תוד"ה מה חטאת ובחולין כ"ב ע"א תוד"ה ואידך

ע"ב בעי רבא דם עולה למטה ודם חטאת למעלה מהו משום נוגע הוא והא נוגע א"ד משום בלוע הוא והא לא בלע כו', והנה ספק זה לא שייך להא דפליגי רב ור' יוחנן לקמן ק"י ע"א אי מין במינו חוצץ או לא, דהא הכא לרבא קיימינן ואיהו סבר בהדיא בסוכה ל"ז ע"ב דמין במינו אינו חוצץ, אלא משום דהכא גזה"כ הוא ואין לך בו אלא חידושו, ומשו"ה נחית רבא לפרושי האי ספיקא בדעת תורה, אי חיוב כיבוסו הוא משום נוגע או משום בלוע, ונ"מ הוא להאי דינא דדם עולה למטה ודם חטאת למעלה, עד דמסיק דמשום בלוע הוא ואין טעון כיבוס, ועמש"כ בחידושי לקמן בסמוך

רש"י ד"ה חוצץ לענין טבילה בבגד שנטמא ע"כ, ומשמע דכ"ה גם דעת הר"ש במקואות פ"ט מ"ו ובס' האשכול ה' מקואות סי' ס"ב, אמנם דעת הרמב"ם בהבנת דברי רבא דקאמר פשיטא לי דם על בגדו חוצץ, דגם בזה קאי אדלעיל לענין כיבוס דם חטאת, דז"ל בפ"ח ה"ט ממעה"ק ניתז דם החטאת על הבגד וניתז על דם החטאת דם חולין טעון כיבוס אבל אם ניתז דם החולין תחילה או אפילו דם עולה וניתז עליו דם החטאת אינו טעון כיבוס שהרי לא נבלע בו, והכ"מ הורה מקורו אסוגיא דהכא ע"ש

וצריך להבין אמאי נאדו רש"י ויתר הראשונים ז"ל מכיבוס דאיירינן בה לסתם טבילה מטומאה שבבגדו, ונלע"ד ביאור הענין כך, דהם דייקו בלשון הש"ס גופה, דקאמר רבא פשיטא לי דם על בגדו חוצץ, דלפמש"כ בחידושי לעיל בסמוך אין זה ענין לחציצה כמו בשאר מקומות, ומדוע נקיט הכא בלשון חוצץ, ועוד איך קאמר רבא פשיטא לי כו', מאי פשיטותיה הלא איהו גופיה מספקא ליה קודם לזה אי משום נוגע או משום בלוע, וספק כזה סובל כמו לדם עולה למטה כן לדם חולין למטה, ומ"ש דבדם חולין פשיטא ליה, ומשו"ה מפרשי הם לדברי רבא דספיקא דנוגע או בלוע הוה ליה רק לענין כיבוס, אבל לחציצה דטבילה פשיטא ליה, והרמב"ם הבין דגם הא דאמר רבא פשיטא לי דם על בגדו חוצץ, הוא נמי לענין כיבוס, והא דפשיטא ליה הכא טפי משום דמימרא זו אמרה בתר דהדר פשטה דאין טעונין כיבוס כמבואר בש"ס, ולשון חוצץ לא משמע ליה למידק, דהא עכ"פ האי דם חולין דלמטה חוצץ בפני הדם חטאת דלמעלה, ולפ"מ דאיהו כריך ותני לשני דבורי רבא כאחת כתב שפיר וז"ל אבל אם ניתז דם החולין תחילה או אפילו דם עולה כו', וכוונתו לא מיבעיא דם חולין דאינו מין קרבן, ולרבא נמי פשיטא ליה, אלא אפילו דם עולה דמינה דקרבן הוא, ולרבא נמי מספקא ליה לכתחילה, אפ"ה אינו טעון כיבוס שהרי לא נבלע בו, ר"ל כיון דעכ"פ הדר פשטה ליה לרבא דטעמא משום בלוע ולא משום נגיעה, והאי טעמא סגי ליה לדם עולה כמו לדם חולין, כנלע"ד ביאור הסוגיא לפי דעת הראשונים ז"ל

רש"י ד"ה ואם טבח. דחציצה בקפידה תליא ע"כ, וכן פירש"י בשבת ט"ו ע"ב ושם קי"ד ע"א דאין חוצץ אלא דבר המקפיד עליו ע"ש, והוא מדברי המשנה מקואות ספ"ט דתנן זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, וכמ"כ בחציצת טבילת אדם תנן נמי הכי שם מ"ג דבקפידא תליא ע"ש, ואם הוא רובו ומקפיד עליו חוצץ מדאורייתא, וברובו ואינו מקפיד או מיעוטו המקפיד חוצץ מדרבנן כדאמרינן בעירובין ד"ד ע"ב, עכ"פ מוכח מכל הנ"ל דאע"ג דאשכחן במשנה וברייתא דיני חציצה, זהו רק על כלל האנשים שאין אנו יודעים תכונותיהם, אבל אם פרט זה הבא לפנינו הוא מקפיד אפילו אם הכלל אינם מקפידים בזה, וכן להיפוך אם הכלל מקפידים והוא אינו מקפיד, לא אמרינן בזה בטלה דעתו אצל כל אדם, אלא כל אדם לפי מה שהוא, וזה כוונת הרמב"ם בפיה"מ ספ"ט דמקואות שכ' אהא דתנן זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ כו', וז"ל וזה הכלל אמיתי ע"ש, דלכאורה מאי שייך להניח חותם אמת על דברי התנא, ולפמש"כ כוונתו דאין לזוז מכלל זה, רק כל אחד נידון ע"פ אמיתת הקפידא שיש לו בזה, ולהורות לפי כלל זה כל פרט ופרט הבא אם הוא מקפיד בזה או לא, אע"ג שאחרים מקפידים וכן להיפוך

ועפ"ז אפשר להבין כוונת הרמב"ם בפ"ג ה"ז מה' מקואות שכ' אהא דבסוגיין וז"ל, היה הטבח מוכר רבב והיה על בגדו דם ורבב הרי זה ספק אם חוצץ מפני שהן שנים ומקפיד או אינו חוצץ שהרי מלאכתו היא ואינו מקפיד, ותמה בחק נתן בסוגיין ל"ל