אור הישר (זבחים) קפו

שם קסבר וולדות קדשים בהוויתן הן קדושים, והנה הרמב"ם בפ"ד ה"ג מה' תמורה פסק שולדי קדשים במעי אמן הם קדושים, ותמה שם בכ"מ הלא לרשב"ג במשנה דתמורה ר"פ כיצד מערימין מסקינן שם דכ"ה ע"א דקסבר וולדות קדשים בהוויתן הן קדושים וכ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ומדוע פסק הרמב"ם בזה דלא כוותיה ונשאר בצ"ע, וע' מה שתירץ בזה הלח"מ שם ומש"כ בזה בס' אברהם יגל בחידושיו על הרמב"ם שם

ולע"ד היה נראה דהרמב"ם דייק לשון הש"ס, דבכ"מ דהזכיר בגמרא דעה זו אמר בלשון קסבר, כמו הכא ובמנחות פ"ג ע"א כמ"כ לקמן קי"ד ע"א ובכריתות כ"ג ע"ב ובנדה מ"א ע"א, ובתמורה גופה קאמר נמי בהאי לישנא קסבר רשב"ג ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים. ולשון זה סובל יותר דאיהו סבר כהאי תנא, ומזה גופה מוכח קצת דהש"ס לא נקט הכי, וע' במקומות הנ"ל בתוס' ולעיל פ"ד ע"ב תוד"ה ומוציא

שם ודנין אפשר משאי אפשר, פי' אע"ג דאיכא פלוגתא דתנאי בזה, מ"מ האי תנא סבר הכי, וכה"ג צריך לפרש בתמורה י"ח ע"ב, וע' בכורות נ"ו ע"א תוד"ה ומה ובמש"כ בחידושי שם בארוכה

שם מה מילואים מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים במותריהן כו', כ"ה הגרסא בדק"ס, אבל בילקוט פ' צו רמז תק"ט גריס כמותריהן בכ"ף, והנה אהא דמילואים מותריהן בשריפה לא הורה רש"י הכא שום מקור לזה, רק במנחות פ"ג ע"א פירש"י דכתיב ואם יותר מבשר המילואים מן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר באש ע"ש, ומקרא זה הוא בפ' תצוה כ"ט ל"ד, ותמיהני אמאי לא הביא ברייתא מפורשת בספרא ס"פ צו במכילתא דמילואים והנותר בבשר ובלחם באש תשרפו מלמד שהמילואים מותריהן לשריפה, וע' פסחים כ"ד ע"א ובתוד"ה הא, וצ"ע כעת

שם מה שלמים מפגלין ומתפגלין כו', ע"ל י"ג ע"ב רש"י ד"ה בשלמא

שם דאי אשמעינן מנחה דאיידי דרכיכא מיבלעא אבל חטאת אימא לא כו', ע' בהתוה"מ פ' צו סי' ל"ח

שם וחטאת מנלן א"ר חסדא א"ק והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו כו', ואע"ג דהאי קרא גבי חטאת צבור כתיב מ"מ גם קרבן יחיד בכלל זה, כדכ' הגאון בעל ש"א בספרו גבורות ארי ליומא ד"ב ע"ב

רש"י ד"ה מה מילואים. ולא הופרשו שנים לאחריות וגם לא אבד אחד מהן כו', ע' במעין החכמה דפוס רעדלהיים דף כ"ה ע"ב

רש"י ד"ה חטאת באה ביום דכתיב בפר יוה"כ כי ביום הזה יכפר עליכם, וכן פירש"י נמי בחולין כ"א ריש ע"ב, ויל"ד טובא הלא בפר יוה"כ כתיב חוקה לעכב, וכדהסביר רש"י ר"פ ארבע מיתות בד"ה ואידך, וז"ל שהחמיר הכתוב בעבודות אותו היום שאם שינה בסידורו פסול ע"ש, ומשו"ה תנן כל מעשה יוה"כ האמורים על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה ולא כלום, וכיון דאפילו סידורו מעכב מכש"כ קביעות היום, וכדפירש"י ביומא ד"ס סוף ע"א אקרא דוהיתה זאת לכם לחוקת עולם אחת בשנה וז"ל אלמא כי כתיב חוקה לעיכובא אאחת בשנה כתיב ע"ש, ומכש"כ הכא דאנן לר"ע קיימינן ואיהו ס"ל במנחות פ"ב ע"א דאין דנין אפשר משאי אפשר, וצ"ע כעת

תוד"ה איכא. מה חטאת לזכרי כהונה אף זבחי שלמי צבור לזכרי כהונה והא דלא מייתי לה הכא כו', ע"ל נ"ה ע"א תוד"ה מה חטאת אינה ובדף צ"ז ע"ב תוד"ה מה מנחה ובמנחות פ"ב ע"ב תוד"ה מה מנחה

תוד"ה מה חטאת מקדשת. דשאר קדשים ילפינן מחטאת ע"כ, ובחולין אסור מקרא דמשרת כדכתבו התוס' בחולין צ"ח ע"ב ד"ה רבא, וכ"כ הראב"ן ס"ס י"ז דטעמו ולא ממשו אסור מדאורייתא, וע"ש סי' שי"א ובס' התרומה סי' מ"ט ובחמדת שלמה סי' י"ג

תוד"ה אף. והא דתניא בברייתא פ' בהמה המקשה דע"ה ע"א מה חלב ושתי כליות האמורין באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל ההוא תנא סבר ממעי אמן קדושין ולכך איצטריך קרא למעוטי חלב ושתי כליות מהקרבה ע"כ, וכעין זה כתב רש"י בנדה מ"א ע"א בד"ה וקסבר ע"ש, ולפי הבנה זו צ"ל נמי אהא דתניא בתו"כ פ' צו ספי"ב גבי נותר, זבח פרט לעובר ולשיליא (וגרסת התוס' לעיל דל"ה ע"א בדברי התו"כ הוא, הזבח פרט לשליל ולשיליא) דמשום דס"ל להתו"כ דבמעי אמן קדושים, ולכך איצטריך קרא דהזבח למעוטי מנותר

ולפ"ז קשה במה דהראב"ד מפרש להתו"כ שם וז"ל, פרט לעובר ולשיליא דשיליא פירשא בעלמא הוא ועובר קסבר ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים ולא במעי אמן לפיכך אינן בכלל קדשים שנתותרו עכ"ל. ולפי הנ"ל אדרבה אי הוה ס"ל להתו"כ דבהוייתן הן קדושים למאי צריך קרא למעוטינהו מנותר, וסברא יותר לאמר דבמעי אמן הן קדושין ולהכי צריך קרא למעוטינהו וכהבנת רש"י ותוס' הנ"ל, אולם לכאורה קושיתי שהקשיתי ע"ד הראב"ד איכא למידק בסוגיין ובמנחות פ"ג בש"ס גופה, דקאמר דלהכי אתי קרא דאשם מה אשם אין שפיר ושיליא קדוש בו אף כל אין שפיר ושיליא קדוש בו קסבר וולדות קדשים בהווייתן ה"ק, ולפי הנ"ל כש"כ למ"ד במעי אמן ה"ק איצטריך קרא למעוטי וכלשון רש"י בנדה ע"ש, ובע"כ דכוונת הש"ס, דאי הוה ס"ל דבמעי אמן קדשי, אז באמת הוו קרבי גם חלבו וכליותיו של שליל, רק משום דס"ל דבהוייתן ה"ק, להכי נפק"ל מיעוטא מהקרבה, ולפ"ז גם דברי הראב"ד ניחא דמשום דס"ל להתו"כ דבהווייתן ה"ק ולא במעי אמן לפיכך מצא מקום למעט מקרא דהזבח נותר דשליל, משא"כ אי הוה ס"ל דבמעי אמן קדוש אז גם בשר השליל הוה בדין נותר ולא מצינן כלל למעוטיה.