אור הישר (זבחים) קעח

בה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה לענין גלות פטור כו', הרי דלענין אין מתכוין זה, לא גמרו להו בחדא מחתא, אלא גבי שבת כדקאי קאי, משא"כ באינך מוקמינן כל חד וחד אדיניה כדילפינן ליה מקרא, וע' יראים סי' ק"ב בדין מכבה ובווי העמודים שם

תוד"ה במלאכה. ומפיס מורסא פי' דשרו רבנן משום צער דגופא כו', וכן האריכו התוס' בשבת ד"ג ע"א ושם ס"פ האורג וביומא ל"ה ע"א ובכתובות ד"ו ע"א וע' בס' יראים סי' ק"ב בדין סותר. דם חטאת פרק אחד עשר

במשנה דם חטאת שנתז על הבגד הרי זה טעון כיבוס, מפשטות לשון משנתינו משמע דכל הבגד טעון כיבוס, אבל באמת אין טעון כיבוס אלא מקום הדם, כדתנן לקמן צ"ג ע"ב וכ"ה בתו"כ

שם איזו היא שהיתה לה שעת הכושר שלנה ושנטמאה ושיצאת, לכאורה לפ"מ שפירשו רש"י ותוס' דהאי לינה טומאה ויציאה קאי על הדם, א"כ היה צ"ל לן נטמא ויצא, דדם הוא לשון זכר, כדכתיב כי הדם הוא הנפש, כי הדם הוא בנפש יכפר, ושפך את דמו וכסהו, ויאמרו דם זה, מלכים ב' ג' כ"ג, ואפשר דרש"י הרגיש בזה ומשו"ה כ' וז"ל שלנה לן דמה, וכוונתו לפרש בזה דהאי שלנה כו', קאי על עצם הקרבן, דבקרא גופה נאמר בלשון נקבה, הכהן המחטא אותה יאכלנה, במקום קדוש תאכל, כל אשר יגע בבשרה, ואשר יזה מדמה, ובזה שפיר פירש"י על איזה חלק מן הקרבן מוסב האי לינה טומאה ויציאה דמשנתנו איירי ביה, ולכן כ' וז"ל שלנה לן דמה, כוונתו על דם הקרבן, ובדיוק כתב לן דמה בלשון זכר, כנ"ל

שם א"ק תשחט בנשחטות הכתוב מדבר ואימא בנאכלות כו', ע' בהתוה"מ פ' צו סי' נ"ה

רש"י ד"ה ושקבלו. ולא גרסינן וזרקו כו', בחק נתן תמה על פירש"י מהא דפ"ק דמעילה כו' ע"ש, וכבר העיר בזה בשטמ"ק בסוגיין בשם תוס' מהר"פ, וע' תוד"ה ושקבלו ובמפרשים שם

תוד"ה שלנה ושנטמאה פירוש לן דמה ונטמאת דמה, והקשה בטהרת הקדש לשיטת הרמב"ם ספ"א מפסוה"מ דאין דם קדשים מקבל טומאה מן התורה א"כ מהיכי תיתי לא יהיה הבגד שנתז עליו טעון כיבוס מאחר דראוי להזאה מן התורה כו' ע"ש, ולע"ד בלתי מובן קושיתו מעיקרא, הרי הכא על אתר חזינן דהתוס' פליג על הרמב"ם, דתיכף בתר הכי הקשו התוס' אהא דטומאת דם מ"ט לא בעי כבוס הא מדאוריתא זורקו לכתחילה כדאמרינן דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה, הרי דס"ל להתוס' דדם מקבל טומאה, ואילו הרמב"ם השמיט לגמרי כל הברייתא דדם שנטמא כו', משום דאיהו פסק כרב בפסחים ט"ז ע"א דמשקה בית מטבחיא דכן ממש, ולהכי מפרש בפ"י הט"ז מה' טו"א דכל דמי הזבחים אינו מקבל טומאה ואינו מכשיר, ומפרש נמי דריצוי ציץ על הטומאה היא על טומאת בשר או טומאת חלב כדמבאר בפ"א ה' ל"ד מפסוה"מ, משום דבדם לא משכחת לשיטתו שום טומאה, ומה שייך להקשות משיטת הרמב"ם ע"ד התוס' דחזינן הכא גופה דהתוס' לא ס"ל הכי

תוד"ה ושקיבלו. ואין הנותר במזרק כשר לזריקה ולא תימא יחזור הכשר ויזרוק כו', ע' בטהרת הקדש ובמנ"ח מצוה קל"ח

תוד"ה יכול, ל"ל קרא תיפ"ל מהיקישא דחטאת דכל קדשים טעונין מריקה ושטיפה כחטאת כו', ע' בת' חמדת שלמה חא"ח סי' ט"ו

ע"ב ותודה ואישים. בילקוט פ' צו רמז תפ"ט הגרסא והודאה, ובדק"ס גריס והזאה

שם ואלא זאת ל"ל אי לאו זאת הו"א יאכלנה אורחא דקרא כו', ע' התוה"מ ויקרא סי' רפ"ט

שם צוארה ככלי שרת דמי ומיפסיל א"ד כצואר בהמה דמי, ע"ל ספ"ק תוד"ה אלא

שם פירכסה ונכנסה לפנים וחזרה כשרה הא הכניסה הוא פסולה, פי' ובע"כ דהאי הכניסה הוא לכפר, דהא אין לפרש הכניסה הוא דומיא ונכנסה בלא כוונה, דא"כ מאי איריא דעוף נכנס מעצמו לפנים דכשר, אפילו אם הוא הכניס עצם הדם לפנים בלא כוונה נמי כשר, כדתנן לעיל פ"ב ע"א אם הכניס שוגג כשר, ובע"כ דזהו כל החידוש דחדית בתוספתא דדוקא אם העוף נכנסה מעצמה וחזרה הוא דכשרה, ולהשמיענו בזה דהיכא דהכניסה הוא פסולה, משום דצוארה ככלי שרת דמי, וע' מנ"ח מצוה קל"ט

שם וחזרה כשרה, בתוספתא הגרסא והחזירה, וכן בתר הכי גבי פירכסה ויצאה לדרום, כמו בפ"ו כן בפ"ח

שם וליטעמיך גבי קדק"ד דקתני פירכסה ויצא לדרום וחזרה כשרה הא הוציאה פסולה אלא האי יצתה לחוץ איצטריכא ליה כו', וקשה לפמש"כ הכ"מ בפ"א הי"א מפסוה"מ דהרמב"ם מפרש דהאי וחזרה איצטריך לאשמעינן שאם אחר שחזרה קיבל דמה בצפון כשירה ואם קיבל דמה עד שלא חזרה פשיטא דפסולה ע"ש, א"כ אפ"ל דהאי וחזרה כשירה לא אתא לאשמעינן הא הוציאה פסולה ולא משום דיצתה לחוץ איצטריכא ליה, אלא דברייתא איירי דהאי