אור הישר (זבחים) קעו

על התרומה בעוד שהיא בחבית אלא יחדה ושמרה בטהרה ליקח ממנה רביעית אחר שיתרום ויעשה ממנה תרומה ע"ש, ולפ"ז לא פגע ולא נגע להא דבסוגיין ולכל הסוגיות דמנחות דאיירי בנדר ונדבה להבאת היין והשמן למעשה הקרבנות בפועל, משא"כ הכא לפמש"כ התוס' וכנ"ל

אמנם על רש"י גופיה קשה לכאורה: דלשון המשנה בחגיגה הוא, עברו הגיתות והבדים והביאו לו חבית של יין של תרומה לא יקבלנו ממנו אבל מניחה לגת הבאה ואם אמר לו הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן, הרי דאיירי ביין ואיך נאיד רש"י לפרש רביעית לוג שמן, ואיך שייך לאמר הפרשתי לתוכה היינו לתוך החבית של יין רביעית לוג שמן, ובע"כ דלרש"י קשיתיה קושית הטו"א מאי בעי ליין של קדש שיעורא דרביעית, להכי הוכרח רש"י לפרש על שמן, דברישא שם איירי נמי בשמן, לפ"מ דאשכחן ביה שיעורא דרביעית שמן לכל חלה וחלה דחביתי כהן גדול, דהוו שלשה לוגין שהם שנים עשר רביעיות לי"ב חלות, דמשו"ה נמשחה רביעית בכלי המקדש כדאמרינן במנחות פ"ח ע"ב ולהכי נקט האי שיעורא

שם בדון מינה ומינה בדון מינה ואוקי באתרא איכא בינייהו כו', עי' ח"ס חי"ד ס"ס שט"ז ובשושנת העמקים להפמ"ג כלל יו"ד

שם אי תניא תניא, ע' פסחים ל"ג ע"א תוד"ה ומינה ובמנחות ס"ב ע"ב תוד"ה ר"פ ושם ק"ז ע"א תוד"ה אי תניא ובגליון הש"ס שם

שם כיבוי במקצת לא שמיה כיבוי כו' איבעית אימא כיבוי דמצוה שאני, לפי האי תירוצא משמע דאפילו לא היתה כיבוי במקצת רק נתכבה כולה נמי ל"ש משום דהוא כיבוי דמצוה, והוא תימה דהא אש המזבח הוא עשה ול"ת, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, ואפילו היתה ניסוך כזה מצוה, ובאותה שעה היה מכבה לא הוה דחי לל"ת ועשה, מכש"כ הכא דלא הוי אפילו עשה, רק הוא יין הבא בפני עצמו מיחיד שרצה להתנדב ככה, איך אפשר רצון נדבתו לבטל עשה ול"ת, וע' בברה"ז צ"ק וח"נ מה שהאריכו בסוגיין, וע"ע במנ"ח מצוה קל"ג

שם והא א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה המוריד גחלת מע"ג המזבח וכבה חייב, חידושיה דר"ג הוא משום דבקרא כתיב אש תמיד תוקד על המזבח, והכא הרי הורידה מקודם, ואפ"ה אם כיבה חייב, וצ"ע לר' יוסי דס"ל בשבת ק"כ ע"ב גרם כיבוי אסור גבי שבת, א"כ היה צריך להתחייב לדידיה אפילו על ההורדה גופה, דהא גרם להתכבות מאליה, להיותה גחלת יחידית, ונראה דלפמש"כ הרמב"ם בפ"ב ה"ו מתמידין, דהאי חייב על הכבייה הוא חיובא דמלקות, לפ"ז נחית חד דרגא דעל ההורדה לחודה דליכא רק גרם כיבוי איכא עכ"פ איסורא לכו"ע, שוב מצאתי במנ"ח מצוה קל"ג שהביא בשם ספר מוצל מאש שחקר מדוע לא יהיה חייב על ההורדה לחודא, ולפי שהס' הנ"ל אינו ת"י לעיין בו לא אוכל להאריך בזה, וע' בהתוה"מ פ' קרח י"ז ב'

שם דתנא דבי ר"א בן יעקב כלפי שנתנה תורה רשות לתרום כו', כ"ה הגרסא בילקוט שלח רמז תשמ"ו

שם ל"ק הא ר"י הא ר"ש, ע' במערכה עשירית להגרע"א ז"ל ובס' המאיר לעולם ח"א סי' א'

רש"י ד"ה יין כדברי ר"ע וה"ה לר"ט ביין כו' ע"כ, לפי גרסת אור הגנוז בתוספתא דמנחות פי"ב מבואר שם הכי בהדיא, וע' מנחות צ"א ע"ב תוד"ה דמייתי ובשעה"מ פ"ו הי"ח מפסוה"מ

רש"י ד"ה בדון מינה כו' כל דבר שאתה למד מחבירו בגז"ש או בהיקש כו', ע' בס' שושנת העמקים כלל יו"ד מה שהעיר בזה ע"ד המהרש"ל ומהרש"א לב"ק כ"ה ע"ב ובמש"כ בחידושי לעיל ס"ה ע"ב

רש"י ד"ה כנסכים. כדנפ"ל במנחות דף ע"ג ע"ב אזרח מלמד שמתנדבין יין עכ"ל, ציון זה לדף ע"ג הוא ט"ס, דהתם תניא אזרח מביא נסכים ואין העכו"ם מביא נסכים, ולשון ברייתא זו במנחות המובא ברש"י, הוא שם דף ק"ז ע"א

רש"י ד"ה הא ר"י. הילכך עקר ליה למשמעותיה דאשה למידרשיה נחת רוח כו', ע' בת' מהרש"ם ח"א סי' קל"ה

בא"ד והכי מסיק לה לברייתא בספרי ע"כ, הוא בפ' שלח ט"ו ז', וע' בהתוה"מ שם סי' י"א ובכ"מ ומל"מ פט"ז הי"ד ממעה"ק

רש"י ד"ה הא ר"ש. וא"ת פסיק רישא ולא ימות הוא אפשר דמזלף ליה בטיפין דקות מאד הילכך אי נמי מכבה בטיפים גסות דבר שאין מתכוין הוא ע"כ, הנה תירוצו דרש"י דמזלף בטיפין דקות כתבו ג"כ התוס' בשבת ק"ג ע"א וביומא ל"ה ע"א, רק רש"י הכא הוסיף, דמשום מציאות ההיתר בטיפין דקות אפשר נמי בגסות, ונ"מ הוא לדינא דלהתוס' דוקא בדקות ולרש"י גם בגסות, וכה"ג פירש"י בשבת ק"ג ע"ב גבי מותר לאדם לאמר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין הולך, וז"ל כיון דהוא דבר שיש לו היתר ע"י תקנה בשבת מותר לאומרן אפילו במקום שאין שם ההיתר ע"ש, ובחידושי לעיל ל"ב ע"א גבי אפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט הבאתי הרבה דוגמאות כאלו, דמשום אפשרות מציאות בדבר, נולד קלות בכלל דין זה, לעשותו אפילו בזולת אפשרות המציאות, ושם הבאתי דאפילו בדאורייתא אשכחן כזאת ע"ש, ועפ"ז שפיר פירש"י גם בסוגיין, דמשום אפשרות זילוף בטיפין דקות מאד מותר גם בגסות, וע' בת' עונג יו"ט חי"ד סי' צ"ד ובת' מהרש"ם סי' קכ"ב

עוד תירצו התוס' בשבת וביומא שם אהא דבסוגיין, דאפשר דמזלפו ע"ג האברים באופן שלא יכבה האש ע"ש, ולכאורה לפי תירוצם מאי מקשה בסוגיין והא קא מכבה, וכעין שהקשה הפנים מאירות על תירוץ