אור הישר (זבחים) קע

דטבל הוי מהב"ע כמו גזל, לפ"ז אין מקום לחלק ביניהם כמש"כ הש"א, ושפיר כתב הרמב"ם בה' אסו"מ, על כל אלו דחשיב בברייתא דהכא לפסול אותן מהקרבה משום מהב"ע, וקאי גם על טבל, ודלא כמש"כ הגר"ש בהגאון נוב"י ז"ל דלא קאי אלא על ערלה וכה"כ כנ"ל, ובכלל יל"ד הרבה מאד בדברי הגאונים הנ"ל שם לכל מעיין בדיוק

ולכן לולא דמיסתפינא מכל אשר קדמוני, הייתי סולל לעצמי מסילה חדשה בדעת הרמב"ם, ודוקא ע"פ קושיתם הם, דהש"א הק' מאי מהב"ע איכא בזה, הרי העבירה היא העדר ההרמה של חלק הכהן, ואינו נוגע למצות ההקרבה, ול"ד כלל לגזל כנ"ל, והגר"ש הק' הלא טבל מותר בהנאה, ומההקרבה אין לו רק הנאה ומאי עבירה איכא, ובכלל הלא מצות לאו ליהנות ניתנו, ובשביל זה האריכו למעניתם כ"א ע"פ דרכו בקדש, ולולא כל דבריהם היה נלע"ד, דהרמב"ם לא פליג כלל על רש"י שכ' דהאיסור הוא משום משקה ישראל, רק הוא הבין דרשה זו, דכמו לאכילת אדם איכא עבירה לאכול ולהאכיל דבר איסור כמ"כ לאכילת מזבח, אסור להאכיל למזבח דבר האסור לעצמו, וזהו מה שאמרו דאינו יכול להאכילו אלא מן המותר לישראל, והוא שהאכילו טבל או שאר דבר איסור, ואצ"ל ערלה או כה"כ שאין היתר לשום אדם, שאסורים אף לכהנים, עשה בזה עבירה שהאכיל למזבח דבר כזה שאינו ממשקה ישראל, ובשביל זה קרא הרמב"ם לקרבן כזה מצוה הבאה בעבירה, ומסיק שהקב"ה שונאה, פי' דמשום זה אסרה גם לאכילת אדם, ובמה שנשתמש בלשון זה, ביאר שם קודם בהלכה ז', שכ' הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שונאו שנאמר שונא גזל בעולה ע"ש, וע' ח"ס חא"ח סי' ק"פ ובאור שמח פי"ז הכ"ז ממא"ס ובת' אחיעזר חי"ד ס"ס י"ב ובת' דבר אברהם סי' ל'

רש"י ד"ה סכין מטרפת שהיתה רכה ליפגם פגימות דקות תמיד ומטרפת את הקדשים עכ"ל, והנה בת' הגאון מאור הגולה מהר"ל דיסקין זצ"ל סי' מ"ב הק' לרב חסדא בחולין ד"י ע"א דשוחט בסכין ונמצאת פגומה כשרה דתלינן דבעצם המפרקת נפגמה אמאי גנזוה כו' ע"ש, ותמיהני האם הכא איירינן בהיתר או באיסור של הקדשים שנשחטו כבר, באלו ודאי החליטו כרב הונא או כרב חסדא, רק הכא דנו את הסכין העלול תמיד להטריף מפני רכותו כדפירש"י ולהכי גנזוהו, ולא אאמין אם דברים אלו יצאו מפה קדוש הגאון הנ"ל ז"ל, ובודאי ידי זרים שלטו בכי"ק

רש"י ד"ה הא במים, כש"כ דכי לא מחוור להו שפיר גריעי טפי ע"כ, בדק"ס משמע דבדפוסים הישנים היו תיבות אלו בגמרא גופה, גבי הא במים מכבסין

תוד"ה מדות היבש פי' בקונטרס דלהכי קרי ליה ליבש מדה וללח כלי שאין שום כלי במקדש ליבש אלא שתי מדות עשרון וחצי עשרון ותימה והאיכא ביסא כו' ע"כ, ולע"ד תמיה על תמיהתם, ואולי גרסא מוטעת ברש"י נזדמנה לפניהם וזה גרם להם לתמוה עליו, הלא ברש"י לפנינו לא נזכרו תיבות "וללח כלי" כמו שהעתיקו בתוס', ולפ"ז אין מקום להקשות רק אם רש"י היה כותב דמדות היבש קאי על העשרון העומד למדידת סלת למנחה, וכלי הלח קאי על מדות ההין והלוג למדוד יין ושמן, אז היה מקום לדקדק הלא שניהם כאחד מדות הן למדידה, מ"ש דקרי ללח כלי וליבש מדה, כן הלא ישנם עוד כלים המשמשים ליבש, משא"כ השתא דגבי יבש פירש"י דקאי על מדות העשרון וחצי עשרון למדידת כל המנחות, וגבי לח לא פי' דקאי על מדות ההין והלוג, רק בפירוש כתב דקאי על קערות ומזרקות לדם וליין ושמן, וכן בפיה"מ להרמב"ם כ' וז"ל וכלי הלח הכלים שמקבלים בהם הדם והיין או המים והשמן ומדות היבש מן המדות שמודדין בהן הסלת למנחות ע"ש, ולפ"ז אין מקום כלל לדקדק, דהא קושטא דמילתא הכי הוא דביבש הוו מדות, ובלח אינן מדות רק כלים, ולכן שינה התנא בלשונן, ואדרבה דברי רש"י מאירים כשמש, דרש"י לא בא כלל לפרש מדוע קרי ללח כלי כמו שהעתיקו התוס' דהא בע"כ כלי הוא ולא מדה, רק למה נקט גבי יבש מדה, ומשו"ה כ' וז"ל שאין כלים מיוחדים ליבש אלא אלו, כוונתו על עשרון וחצי עשרון שזכר מקודם, ומסיק נמי דכלי שנותנין בו מנחה, ר"ל אחרי מדידת העשרון הלא שם כבר נתון השמן כדתנן במנחות ע"ד ע"ב בכל המנחות מתן שמן בכלי קודם לעשייתן ע"ש, וממילא כלי לח הוא, שמזרקות וקערות ראוין לכך עכ"ל, וכוונתו דאז בודאי נתקדש גם היבש בכולל עם השמן שהרי לכך הן ראויין, ועל אלו לא איירי תנא ברישא דמתניתין רק על מדות העשרון וחצי העשרון שנשתמשו רק בעודן ביבש, ולאלו בהכרח קרי להו התנא מדות, וכל זה פירש"י אלא ארישא דמשנתינו ולא אסיפא, ובסיפא כ' רש"י וז"ל וכן כלי לח מקדשות את היבש בגמרא מתרגם לה אמדות הלח עכ"ל, וזהו מאי דשמואל מפרש בגמ', וגם לפי אוקימתא דשמואל אין לדקדק מדוע קרי התנא למדה כלי, דלפ"מ דאיהו דייק מקרא דשניהם מלאים סלת וגו', קאמר דמשנתינו בע"כ בהכי איירי, ודברי התוס' הכא ובמנחות ד"ח ע"ב צ"ע

בא"ד ופי' ר"ת דלהכי קרי ליה ליבש מדה ולא כלי לפי שיבש יכולין למדוד מחוק או גדוש בכל ענין שירצה אבל דבר לח לא שייך מדה גביה כו' ע"כ, ויל"ד טובא דפירושו היה עולה אם גבי לח לא היה נזכר שם מדה בשום מקום רק שם כלי, אז היה טעם לשבח מדוע לא אשתמט התנא בשום מקום לקרא לו בשם מדה אלא בשם כלי, משום דלא שייך מדה בזה וכדמפרש ר"ת, אבל אחרי דחזינן במשנה מנחות פ"ז, דהתנא תנא שבע מדות של לח היו במקדש, כדקתני ברישא שתי מדות של יבש היו במקדש, ושם ד"צ שנינו מדות הלח בירוציהן קדש ומדות היבש בירוציהן חול, ובע"כ דגם בלח שייך שם מדה לפי קצבתה בתורה, וכפי שהיא נמדדת בגבול מדתה, כמו