אור הישר (זבחים) קסח

התנא ואין כלי הלח מקדשת את היבש ולא יבש מקדש את הלח, הכוונה דאפילו פדייה לא צריך, דהא דכתיב בכלי שרת כל הנוגע בהם יקדש היינו נגיעה בראוי להם, וע' ירושלמי נזיר פ"ה ה"א ובש"ק שם, ואין זה נוגע להא דמקדשין ליפסל כדאמרינן לקמן בסמוך כדביאר הרמב"ם שם להדיא ע"ש

שם ל"ש אלא מדות אבל מזרקות מקדשין שנאמר שניהם מלאים סלת, כ"ה הגרסא הכא, אבל במנחות ד"ח ע"ב גריס שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה, וכ"ה הגרסא בילקוט נשא רמז תשי"ד, וכן גריס בתשובות הרשב"א סי' ל"א וסי' תקפ"ב ע"ש, ומשמע דגרסא דהתם עיקרית, דהא בעי להוכיח ו דכלי הראוי ללח וליבש מקדש גם יבש, לפ"ז מוכרח להביא קרא שנכתב בו כלי הנמצא בו סלת ושמן, והיינו שהוא משותף מן לח ויבש, וע' במנחות שם רש"י ד"ה שניהם ובתוד"ה אבל

שם כלי שרת אין מקדשין אלא מלאין, ע' אור שמח פי"א ה"ט ממאכלות אסורות

שם א"ר אסי א"ר יוחנן ל"ש אלא שאין דעתו להוסיף אבל דעתו להוסיף ראשון ראשון קודש, ואין לדקדק דלפי אוקימתא דר"פ במנחות ע"ח ע"ב הלא ס"ל לר' יוחנן דכלי שרת מקדשין שלא מדעת, די"ל היינו דוקא התם כדביאר בש"ק לירושלמי נזיר פ"ה ה"א, וע' ברי"ט אלגזי לבכורות פ"ח סי' פ"א

שם אין מביאין מנחות ונסכים כו', בתוספתא ספ"ח דמנחות וספ"ק דמעילה נשתנה צורת הברייתא, והרמב"ם בפ"ה ה"ט מאיסו"מ שינה ההלכה משלשתן ע"ש, ושתי התוספתות ג"כ לא דמו להדדי, דבמנחות סמכו ענין לו לדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, ותנו בלשון מכאן אמרו אין מביאין מנחות ונסכים כו', ובמעילה סמכו ענין לו להא דאין מחליפין הקדש בהקדש ומסיק נמי מכאן אמרו אין מביאין מנחות ונסכים כו', וע' עונג יו"ט חא"ח סי' יו"ד וסי' כ"ט

שם ומנחת בהמה, היינו מנחת נסכים כדפירש"י במנחות ד"ה ע"ב ושם ס"ח ע"ב

שם וביכורים, ע' טורי אבן מגילה דף כ' ע"ב

שם ואין צ"ל מערלה וכלאי הכרם. לשון זה ממש כתב הרמב"ם בפ"ה ה"ט מאיסורי מזבח, וכ' המל"מ וז"ל נראה דטעמא דפשיטא ליה בהני הוא לפי שאסורים בהנאה כו', והוא בעצמו דחה אח"כ לפירושו, לפ"מ שכ' התוס' בחולין דף ק"מ דבקרבנות לא שייך הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו ע"ש, ולא ידענא ל"ל להמל"מ לחפש ביאורים על זה, הלא דברי הרמב"ם הוא ממש לשון הש"ס דהכא, ופירש"י ואצ"ל מערלה שאסורה אף לכהנים, ולפי' רבינו חיים בתוס' הכא דמפרש מדומע מעורב בערלה וכה"כ בודאי דשפיר מסיק ואצ"ל מערלה וכה"כ גופה דודאי אסורה, וע' בש"א סי' צ"ו ובמש"כ בחידושי לקמן בסמוך

שם ואם הביא לא קידש א"ר ואיתימא רב אסי לא קדש ליקרב אבל קדש ליפסל, ע' ברמב"ם פ"ה ה"ט מאסו"מ ובברה"ז ובצ"ק בסוגיין ובש"א סי' צ"ו ובת' עונג יו"ט חי"ד סי' צ"ה

שם ואיתימא רב אסי. בר"ש משאנ"ץ לתו"כ פ' צו פרק א' משנה י"ב גריס רב אמי

שם כלי קדש שנקבו אין מתיכין אותן כו', ע' שבועות י"א ע"א תוד"ה מכל ובמל"מ פ"א הי"ד מכלי המקדש, וע"ע בר"ש משאנ"ץ לתו"כ פ' צו פרק א' משנה י"ב

שם סכין מטרפת היה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה, ע' בס' חסידים סי' תתצ"ד

שם אמר אביי ה"ק הוגעו למים כו', כ"ה הגרסא בשטמ"ק הכא ובתוס' סוטה ט"ו ע"ב, אבל בילקוט תצוה רמז שפ"א גריס הוגעלו במים מכבסין אותן בנתר ואהל הוגעלו בנתר ואהל אף במים אין מכבסין אותן

רש"י ד"ה א"ר אשי לעולם בעיא מיהא לא תפשוט כו', כוונתו דבעיא דבעי למימר דתלינהו בקניא, וממילא היכא דגברא קאי בראש המזבח ונקיט בידיה שפיר תפשוט דבכה"ג אויר מזבח כמזבח דמי, וכהבנת הכ"מ בפ"ג הי"ב מפסוה"מ דמאוקימתא זו הוכיח הרמב"ם דעתו דאויר מזבח כמזבח

והנה מהא דפסחים פ"ה ע"ב דקאמר רב גגין ועליות לא נתקדשו, אינו ענין לכאן, דהתם הוא משום הפסק התקרה, תדע דהרי התוס' במכות י"ב ע"א החליטו דאויר ירושלים כירושלים ע"ש, ובע"כ בהא דגגי ירושלים לא נתקדשו לאכילת קדשים קלים, הוא מפני התקרה המפסקת מן הקרקע, וכה"ג גגי לשכות העזרה לאכילת קדשי קדשים, וממילא לא שייך לאויר מזבח דהכא

אולם אמאי לא הביאו מהא דאמרינן לעיל נ"ד ע"א אימר כך התנו אוירא דבנימן קרקע דיהודא, וכ' שם התוס' דמשו"ה קדיש האויר בקדושת מזבח, וע' במל"מ פי"א ה"ד משגגות

עוד יש להעיר קצת מהא דלעיל כ"ו ע"א דבעי מיניה אבוה דשמואל משמואל תלה ושחט מהו א"ל כשרה א"ל אשתבשת בעינא שחיטה על ירך וליכא, משמע דאי לאו גזה"כ דשחיטה על ירך הוה כשרה השחיטה גם באויר כמו בקרקע, די"ל דהתם אי לאו גזה"כ דירך המזבח לא הוה ידעינן כלל דקרא קפיד שהשחיטה תהיה על קרקע העזרה דוקא, וממילא גם באויר העזרה כשרה, משא"כ בנוגע למזבח דודאי דלא סגי בלא קרקע המזבח, בזה ודאי חל הספק אי גם אוירו קדוש בקדושת מזבח

בא"ד דהנחת גופו בראש המזבח כהנחת קרבן דמי ע"כ, וכה"ג אמרינן בשבת ד"ג ע"א דהטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ חייב, משום דגופו נייח ע"ג קרקע ולהכי נחשבת לעקירה, הרי דהחפץ הטעון בגופו נחשב למונח ע"ג קרקע שהגוף עומד עליו.