אור הישר (זבחים) קסה

אלא האי גחלת דאל"כ הא כיבוי במקצת לא שמיה כיבוי, וא"כ י"ל דלא שייך כלל לאיתעבידא מצוותה, דאטו יש מצוה על הגחלת הפרטי, רק המצוה היא דאש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, והתם כיון דליכא אלא האי גחלת וכיבה אותו, הרי בטל מצות דלא תכבה ולהכי חייב, משא"כ בגחלת דפקעה מע"ג המזבח דמשנתינו, דסתמא דמילתא איירי כשנשארו עוד הרבה גחלים על המזבח גם זולתו, וכיון דאש המזבח תוקד עליו ולא בטל מצותו להכי לא יחזיר, דוגמא לסברא זו כתבו התוס' בשם השר מקוצי במעילה ד"ט ע"ב בד"ה וכולן

עוד יש להעיר במשנתינו, דבבבא שאחר זו תנא אברים שפקעו מע"ג המזבח קודם חצות יחזיר ומועלין בהן לאחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהן, ואילו לענין מעילה בגחלת לא קתני, רק בתוספתא דמעילה פ"א תניא העצמות והגידים והקרנים והטלפים שפרשו מקדשין לפני זריקת דמים מועלין בהן לאחר זריקת דמים אין מועלין בהן אבל גחלת שפקעה מעל המזבח בין לפני חצות בין לאחר חצות הרי זה לא יחזיר אין נהנין ולא מועלין בהן ע"ש, וגם שם תמוה לכאורה דהוא נגד משנה וברייתא בביצה ל"ט ע"א דבגחלת של הקדש מועלין בהן, וכ"ה בירושלמי שם פ"ה ה"ה ובירושלמי ברכות פ"ח ה"ו, ולכאורה היה מקום לחלק דוגמת חילוק התוס' הכא בד"ה וכולן, גבי אברים, דחילוק הוא בין פקעו מאליהן דאז לא נהנין ולא מועלין, ובין הורידן הוא דאז מועלין בהן, דעדיין אינתקו למצותן, אולם מדברי הרמב"ם פ"ב הי"ג מה' מעילה משמע שעשה פשרה אחרת, דבתוספתא איירי בגחלת המזבח שפקעה ובההיא לא נהנין ולא מועלין, ובביצה שם איירי בגחלת דקדשי בדק הבית דבזה מועלין וע"ש בכ"מ, ועדיין העני עומד בחוץ איך יהיה לדעת הרמב"ם בגחלת מזבח שהורידה בידים, וצ"ע כעת, וע' שעה"מ פ"ג הי"א מה' חמץ

שם אברים שפקעו מע"ג המזבח קודם חצות יחזיר ומועלין בהן לאחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהן, והנה בריש ברכות אהא דתנן כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוה"ש, כתב שם רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל בשטמ"ק דלא קאי הא דאמרו שם כל מה שאמרו חכמים עד חצות אהא דמשנתינו דאברים שפקעו מע"ג המזבח קודם חצות יחזיר לאחר חצות לא יחזיר אלמא דעונת הקטרתן עד חצות דהכא אשמעינן רק דאי אוקדו ע"ג המערכה עד חצות הרי הוא כמו שנתעכלו לגמרי, והחליט שם דלא מצינו בשום מקום אחר שאמרו חכמים בהקטר חלבים ואברים דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות רק במשנה ריש ברכות ע"ש, ולעד"נ דעצם חידושו דלא אשכחן במקום אחר שיאמרו חכמים בהקטר חלבים ואברים דזמנן עד חצות, כתב רש"י שם על אתר דז"ל למה אמרו חכמים עד חצות בק"ש ובאכילת קדשים כו' והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל עכ"ל

אולם לע"ד בלתי מובן איך יעלה כלל על הדעת לאמר דיש שייכות למשנתנו דזבחים עם מה שאמרו חכמים ריש ברכות, הלא במשנתינו הקביעות הוא דעד חצות יחזיר לאחר חצות לא יחזיר. ואילו התם קתני מצותן עד שיעלה עמוד השחר, ועוד דפלגינהו במשנה, דמקודם תנא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוה"ש, והדר תנא בבא אחריתא הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר, הרי דאין לו שייכות עם הבבא הקודמת, ובע"כ דשתי משניות חלוקות הן בשני דינים נפרדים, דהתם קתני דין הקטרת חלבים ואברים דזמן מצותן עד שיעלה עמוה"ש, והכא קתני גבול הזמן להחזיר אברים שפקעו מע"ג המערכה שהוא רק עד חצות, ולא פגעו ולא נגעו הנך שתי המשניות זו בזו, וע' יומא ד"כ ע"ב תוד"ה אלא ובמגילה כ"א ע"א תוד"ה ולהקטר וצ"ע כעת

רש"י ד"ה מה אשם עצמותיו מותרין שהרי אף בשרו מותר כו', ע"ל צ"ח ע"א ברש"י ותוס' ד"ה מה אשם

תוד"ה עיכולי. כי היכי דלא נפק"ל מאשר תאכל האש משום דאיצטריך למעוטי עיכולי קטרת כו', ע"ל פ"ג ע"ב תוד"ה ההוא ובהתוה"מ פ' צו סי' י"ג

תוד"ה אתיא זריקה ושריתינהו אפילו למיעבד בהו קתא דסכינא והא דאמר פ' ראוהו ב"ד שופר של עולה לא יתקע פי' רבינו דאיירי שהפרישו לדמי עולה כו', וכ"כ התוס' בבכורות כ"ו ע"א, וקשה הרי לולא טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ס"ל נמי לרבא בר"ה שם דתוקע בשופר של עולה לא יצא ע"ש, ולדידיה מאי נ"מ אם הקדישו לגופו או לדמיו, הרי עולה זכר הוא, ורבא גופיה ס"ל בבכורות י"ד ע"ב הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, וע"ש תוד"ה הקדיש ובתמורה י"ט ע"ב תוד"ה זאת, ואין לחלק נמי בין אם אמר יקדש השור לדמיו או אמר דמי שור זה עלי עולה, דבשניהם גוף השור הקדש, כמש"כ התוס' בערכין ד"כ ע"ב בד"ה אמר ובד"ה והא מדסיפא ע"ש, ולאמר דמיירי שהקדיש רק הראש לדמי, הלא בעיא היא בערכין ד"ה ע"א אי נחתא לה קדושת הגוף ע"ש וצ"ע

בא"ד דהא איכא לאוקמה בפירש מחיים או פירש קודם זריקה ע"כ, באמת כן פירש"י בר"ה כ"ח ע"א שם, וע' בטעם המלך פ"ח מה' לולב ובת' שבות יעקב ח"ג חא"ח סי' ל"ח ובת' משיב דבר ח"ב סי' נ"ח

תוד"ה ופליגא דר' אלעזר דאר"א פירשו לפני זריקה מועלין בהן לעולם כך גרסת הקונטרס ע"כ, וכ"ה גרסת הילקוט בפ' צו רמז תצ"ב

בא"ד ופירש רבינו דהתם מיירי בעצמות קדשים הנאכלין דומיא דתרומה כו', ע' ר"ש תרומות