אור הישר (זבחים) קנט

הביא נסכיו לשלמים ונטמא זבח או שנפסל יתנם לעולה ע"ש, ומיירי כגון שהיה זבח זבוח באותה שעה כדתני מתתיה בן יהודא במנחות אמתניתין דהתם, וע"ש ט"ו ע"ב תוד"ה אפשר

תוד"ה למעוטי קמצים שלא קדשו בכלי לכאורה משמע דאפילו אליבא דר"ש קאי דאמר לקמן בנשפך דמה דלא ירד חדא כו', לכאורה ל"ל להתוס' להביא ראיות דגם אליבא דר"ש קאי, והלא מה ענין זה להא דר"ש, דקמצין שלא קדשו בכלי מונח החסרון על הדבר הדרוש אל ההקטרה, ושפיר נופל בו לאמר שאינו ראוי למזבח, משא"כ בנשפך הדם דהחסרון אינו בדבר העולה לאישים, דהבשר מצד עצמו ראוי לאישים זולת החסרון מצד אחר הוא שפיכת הדם, ומכש"כ לפ"מ דר"ש גופיה קאמר נשפך דמה ויצא דמה חוץ לקלעים לא ירדו, הלא דס"ל דלא אגידא כ"כ זריקת הדם בהקטרת הבשר לענין ירידת הבשר מן המזבח, ודוחק לאמר דקושית התוס' היא רק על דברי רב פפא ובטרם שהקשה רבינא מ"ש מדעולא כו' ומשני הנך לא מיחסרו מעשה בגופייהו כו', דא"כ הו"ל להתוס' לפרושי הכי וצע"ק

בא"ד דההיא דעולא אתיא כר"ש דלר' יהודה ירדו כו' ע"כ, הנה לקמן פ"ה ע"א בשטמ"ק אות ב' כתב דעולא אמר לא ירדו אפילו לר"י ע"ש. אמנם לשיטת התוס' דהכא דעולא קאי דוקא אל יבא דר"ש, אם כן ל"ל לעולא לתלות טעמיה דלהכי לא ירדו האימורי קדק"ל שהעלן לפני זריקת דמן משום קליטת המזבח כדהסביר רש"י במעילה ד"ז ע"ב ע"ש, תיפ"ל דר"ש הא סבר כל העומד לזרוק כזרוק דמי, ול"ל לקליטת המזבח, וא"ל דחידושא דעולא אליבא דר"ש הוא אפילו קבליה סמוך לשקיעת החמה דלא הוה שהות ביום למיזרקיה כדאמר במעילה ד"ו ע"א, או שהעלה האימורין קודם שנתקבל הדם בכלי, וע' ב"ק ע"ו ע"ב תוד"ה כל ובחולין ד"פ ע"ב תוד"ה דכמה, דז"א דפשטא דמילתא משמע דעולא סתמא קאמר וצ"ע כעת, ועי' בסיום התוס' דהכא

בא"ד ולר"ש משכ"ל שאין ראוי לו כגון לבונה קודם קמיצת הסלת כו', עמש"כ בחידושי למנחות כ"ו ע"א

תוד"ה ההוא, ומ"מ לתרווייהו צריכי מאשר תאכל האש כו', ע"ל פ"ו ע"א תוד"ה עיכולי ובדף ק"ח ע"ב תוד"ה כמאן בסה"ד ובהתוה"מ פ' צו סי' י"ג

תוד"ה ואי, עיכולי לבונה לא ממעט דמהדרינן להו כו' ע"כ, וכן עיכולי קומץ כדכתבו התוס' במנחות כ"ו סוף ע"ב

דף פ"ד ע"א נסכים הבאים בפ"ע לדברי כולן ירדו לדברי ר"ג ור"ש לא ירדו, הנה כולם מודים דנסכים הבאים בפ"ע לא הוו לאישים, ור"ג ור"ש דס"ל לא ירדו נמי ס"ל הכי, רק ר"ג סבר לא ירדו משום דראוי למזבח ולר"ש לא ירדו משום דבא בגלל עצמו, אבל גם אינהו ס"ל דלא הוו לאישים, ואתא פסק הרמב"ם בפט"ז הי"ד ממעה"ק אליבא דכו"ע, ולשון המל"מ שם בלתי מדוקדק ע"ש, וע' בספרי פ' שלח בפסוק ויין לנסך שלישית ההין ובהתוה"מ שם ובמש"כ בחידושי לקמן דצ"א ע"ב ולמנחות דע"ד ע"ב

שם מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום כו', ע' גבורות ארי לתענית כ"ו ע"א

שם מנחתם ונסכיהם בלילה כו', ע' ירושלמי סוכה פ"ד ה"ו ובד"ה ד"ל ע"ב תוד"ה ונתקלקלו ובטו"א שם

במשנה אלו אם עלו לא ירדו הלן והיוצא והטמא כו', ע"ל פ"ז ע"א תוד"ה כלי שרת ובמנחות ד"ז ע"א תוד"ה אין ובנוב"י קמא חאה"ע סי' ע"ז

שם ר' יהודא אומר שנשחט בלילה כו' אם עלתה תרד רש"א לא תרד, ע' בתוס' לקמן ק"ח ע"א

שם לא היה פסולו בקדש אין הקדש מקבלו ואלו שלא היה פסולן בקדש הרובע והנרבע כו', ואלה"ק ניהי דממעטינן מקראי בב"ק ד"מ ע"ב מן הבהמה להוציא רו"נ מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה, אבל בקדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב, ומהיכא תיתי כאן למימר דגם בדיעבד אם עלו ירדו, די"ל דר"ש דיליף בגמ' למעט את אלו מקרא דזאת, נחשב לו מיעוטא דזאת, כמו שנה עליו הכתוב לעכב

והנה התוי"ט דייק מדוע לא תני נמי שהמית את האדם ע"ש, ושפיר דייק דמהאי קרא גופיה דילפינן מוקצה ילפינן נמי נוגח, כדאמרינן שם ומן הצאן להוציא את הנוגח ע"ש, ושם משמע דר"ש גופיה דהכא נמי מסכים להאי דרשא ע"ש. ולע"ד יש עוד לדקדק אמאי לא תנא ג"כ זקן וחולה ומזוהם דאינהו נמי לא היה פסולן בקדש, ובמשנה דבכורות מ"א ע"א נקיט להו ביחד, וכמו דממעטינן בגמ' שם ובתמורה כ"ח ע"ב מן הבהמה רובע ונרבע, כמו כן ממעטינן התם מקרא דמן הצאן מן הכבשים ומן העזים זקן חולה ומזוהם, וצ"ע כעת

ודע דהאי כללא דכל שפסולו בקדש הקדש מקבלו לא היה פסולו בקדש אין הקדש מקבלו, דבמשנתינו הוא בשם ר"ש, תניא בברייתא דתו"כ פ' צו פרק א' משנה ט' בשם ר"ע, כן דיוקא דר' יוחנן בגמרא פ"ה ע"ב, לא הכשיר ר"ע אלא בדוקין שבעין הואיל וכשרין בעופות, הוא ג"כ בברייתא גופא דהתם, וע"ש בר"ש משאנ"ץ ובתוי"ט מנחות פ"ז מ"ג

שם עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד שחטה בראש המזבח יפשיט וינתחה במקומה, והנה התוס' לעיל ר"פ קדק"ד דייקו אמאי תנא קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח דמשמע דיעבד ותירצו דמדאורייתא שוחט לכתחילה כדדרשינן מוזבחת עליו ושמא הא דנקט דיעבד מדרבנן שלא תרבץ גללים, וסברא זו נקט בתפארת ישראל הכא והתם ע"ש, ולפ"ד יל"ד מדוע דקדקו התוס' שם על לשון ששחטן, ולא דקדקו טפי על עצם דין משנתינו דתרד, אמאי תרד הא וזבחת עליו כתיב, ולתרץ כדתירצו התם דהוא