אור הישר (זבחים) קנג

ומדי דברי בזה זכור אזכור מה שיש להעיר בסוגיא דפ' כל שעה מ"א ע"א, בהא דס"ל לר' יוסי אין יוצאין ברקיק מבושל, ופירש"י דבישול מבטל מתורת לחם, וכ"כ הרמב"ם בפ"ו ה"ו מחו"מ שהרי אין בה טעם פת, וכ"כ הר"ש בחלה פ"א מ"ה, אמנם התוס' בפסחים שם כתבו דפסולה משום מצה עשירה ע"ש, ותמוה הלא דברי רש"י וסיעתו הוא ש"ס ערוך בברכות ל"ח ע"ב, בהא דפליגי אי על שלקות מברכין בפה"א או שהכל, ובעי הש"ס לאמר דתליא בפלוגתא דר"מ ור' יוסי, דר"מ דסבר יוצאין ברקיק מבושל ס"ל דמבושל קאי במילתיה, ור"י סבר דלא קאי במילתיה, ומסיק ולא היא דע"כ ל"ק ר' יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא כו' ע"ש, ואילו כדברי התוס' היה צ"ל ע"כ ל"ק ר"י אלא משום דבעינן לחם עוני וליכא, דזהו הפסול של מצה עשירה כדאמר בפסחים ל"ו ע"א, וע' ברא"ש ומעדני יו"ט לברכות שם ואכמ"ל

ע"ב חרסן של זב וזבה כו', כ"ה הגרסא בתוספתא טהרות פ"ה, וע' בתוספתא תרומות פ"י ובירושלמי שם פי"א ה"ד ובר"ש טהרות פ"ד מ"ד ומ"ו

שם ראב"י אומר שלישי אע"פ שלא נתן לתוכו מים טהור, ע' ראב"ן סי' שי"א ובריקאנטי סי' ר"ט ובאור זרוע לע"ז סי' ק"ע וסי' רס"ו

שם במאי קמיפלגי א"ר זביד בגוזרין גזירה במקדש קמיפלגי דמ"ס גוזרין ומ"ס לא גוזרין ר"פ אמר דכו"ע גוזרין כו', והנה התוס' לעיל כ"ו ריש ע"א נקטו כר"פ ע"ש, ומזה הק' בס' חה"ק אהא דכ' רש"י בפשיטות במעילה י"א ע"א שאין גוזרין גזירות במקדש ע"ש, הלא לר"פ ס"ל לכו"ע דגוזרין, ולרב זביד דפליגי תנאי, אסיק הש"ס בסוגיין בקשיא, ונשאר בצ"ע שם ובמעילה ע"ש

ולדעתי לא פגעו ולא נגעו הני שתי סוגיות אהדדי, דלכאורה תקשה טפי, לפ"מ דקיי"ל אין שבות במקדש, הרי שבטלו גם שבות דמדינה רק שלא להפריע במקדש עבודות הקדשים, מכש"כ שאין מקום לגזור במקדש איזו גזירה, ובע"כ דודאי כל מה שנוכל לעשות תקנות וסייגים במקדש, לאלומי מעשה הקרבנות ועבודות ביהמ"ק, שיהיו נעשים על הסדר וכדין התורה עבדינן, וגזרינן אפילו אם נעבור עי"ז על איסור דרבנן שיש במדינה, אמנם בסוגיין פליגי היכא שכבר שחטו איזה קרבן והוא עוד קודם הזריקה, אם עושין סייג כזה בקדשים להרחיק מן העבירה, בשעה שמפסדינן עי"ז קדשים אלו שלא יזרקו הדם והקדשים נפסלין, וקאמר ר"פ דאפילו בכה"ג ס"ל לכו"ע דגזרינן, ולא משגחינן על הפסד הקדשים של זה הפרט, כיון שתצמח מגזירה זו טובה לקדשי המקדש בעתיד לדורות, ולרב זביד משמע ליה דלדעת ר"א במשנתנו מוכח, דאע"ג דכל כמה שנוכל למגזר לטובת המקדש בכלל גזרינן, וכדס"ל לר"א גופיה ר"פ אלו דברים, דהרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו שהן משום שבות דוחין את השבת, הרי דאין אנו משגחינן אפילו לעבירת השבות רק לקיים מעשה הקרבנות כדין, אולם אם מגיע לשעה הפסד קדשים בשביל הך גזירה, לא עבדינן לגזירה בהאי שעתא, אמנם ת"ק ס"ל אפילו אליבא דרב זביד דגזרינן אף בכה"נ, ולעיל דף כ"ו ע"א גבי היא בפנים ורגליה בחוץ ושחט ואח"כ חתך, דדם הרגלים הפסולים מטעם יוצא, מועטים נגד כלל דם הבהמה, והוא כמו תערובות דהכא, דדם פסול ותמצית לא יוכלו לבטל הכשר, ואפ"ה גזרינן לפסול בכדי דלהבא יביאו את כל הבהמה בפנים, ולא משגחינן על פסול קדשים שלפנינו, לכן הטיבו אשר דברו בתוס' שם להורות על סוגיא דהכא דגזרינן בכה"ג, דאפילו לרב זביד רק ר"א ס"ל דחיישינן להפסד קדשים, אבל ת"ק ס"ל דגזרינן, ומכש"כ לר"פ ס"ל לכו"ע דגזרינן, אכן כ"ז הוא בנוגע לגזירה לתיקון מעשה הקרבנות בעתיד, משא"כ לענין מעילה בדם קדשים, שאין לזה שייכות לתיקון קדשי המקדש, ומצד דין התורה אין מעילה בדמים בין לפני כפרה בין לאחר כפרה כדאמרינן במעילה י"א שם, וכל המעילה מדרבנן דגזרו בזה, מפני שהיה נמכר לגנות ודמיו הקדש, משו"ה לא גזרו בו רק לאחר שיצאו לנחל קדרון, אבל במקדש אין גוזרין גזירה כזו, שאין נוגע לשום תיקון במעשה הקרבנות לעתיד, ומכש"כ לפמש"כ התוס' בברכות ל"א ע"א בד"ה המקיז, דבמעילה איירי לאחר זריקה, וא"כ בודאי דלא שייך לגזור במקדש, משא"כ בהפסד קדשים דהכא שהוא עוד לפני זריקה, דעכ"פ יש מקום לגזור

בר מן דין אין לאמר כלל מונח על כל הגזירות במקדש, כמו שלא הניחו כלל שהתירו כל השבותים במקדש, כדכ' התוס' במנחות צ"ז ע"א ובשבת צ"ה ע"א ושם קכ"ג ע"ב ובעירובין ק"ב ע"ב וע"ש בריטב"א, והמהרש"א בשבת דף מ"ב כ' דאין שבות במקדש הוא רק באיסורי שבת אבל בשאר שבותים ליכא לפלוגי בין מקדש ובין גבולין ע"ש, ואפשר דעל כל הנ"ל היתה כוונת ר' יוסי בי ר' בון בירושלמי עירובין פ"י הי"א דקאמר לא כל שבות התירו במקדש, ובשבות דשבת גם במדינה לא כל השבותים שוין, כדכ' במיוחסות סי' קכ"ז ואכמ"ל

שם אלא לרב זביד ליערבינהו וליתנינהו קשיא, ויל"ד טובא אדמקשה מדיוקא הלא בתוספתא פ"ח מבואר הכי בהדיא, דהכי תניא התם נתערב בדם פסולין ישפך לאמה או בדם התמצית אומר לו שלא יתן ואם נתן רואין אותו כאילו הוא מים אם בטלו מראיו פסול ואם לאו כשר ר' אליעזר מכשיר בדם התמצית ע"ש, הרי בהדיא כרב פפא דר"א לא פליג אלא אדם התמצית, ממילא דבדם פסולין מודה ר"א לת"ק, כן לפי המבואר שם לא מצי הת"ק למיערב ולמיתני, דהא בדם הפסולין מחליט דישפך לאמה, ובדם התמצית תנא תקנתא דאומר לו שלא יתן ואם נתן כו', הרי בהכרח דדם פסולין ותמצית לא מצי למיתני כחדא

במשנה כוס בכוסות ר"א אומר כו', בתוספתא פ"ח הלשון כוס אחד במאה כוסות כו', לא ידענא