אור הישר (זבחים) קנב

מבטל לדאורייתא כסוגיא דפסחים, וע' כו"פ סי' צ"ח סקי"ב ובמה"פ לירושלמי נזיר פ"ו ה"א וביד המלך ה' חמץ ומצה פ"ו ה"ה ומה שנדפס שם בסוף הספר בהשמטות ובח"ס חא"ח סי' ק"מ

שם שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו, וכ"ה נמי בפסחים קט"ו ע"א, והנה האי קרא כתיב בפ' בהעלותך גבי פסח שני, ויל"ד אמאי לא הביא קרא המוקדם דכתיב בפ' בא גבי פסח ראשון ומצות על מרורים יאכלוהו, וכה"ג איכא למידק בקידושין ל"ז ע"ב ובפסחים ד"צ ע"א ושם ק"כ ע"א

רש"י ד"ה אין דם מבטל דם אצל זריקה ואצל כיסוי ע"כ, יל"ד קצת מ"ש דרש"י נקיט דוקא אלו, הלא הכי ס"ל לר' יהודא בתוספתא דטהרות רפ"ה גם לענין דם טמא שנתערב בדם טהור ובנדה ע"א ע"ב לענין דם תבוסה, ובכולהו חד טעמא הוא דס"ל מב"מ לא בטיל וצע"ק

רש"י ד"ה ואין מי רגלים טהורים מבטלים מי רגלים של זב מלטמא כו', ע' ר"ש טהרות פ"ד מ"ו

רש"י ד"ה ורבנן הוא דגזור שיטבלנו יפה דאי אמרת דסגי לי בטבילת גבו דילמא חייס עלייהו כו', ע' ר"ש פרה פי"ב מ"ח ובטו"א ר"פ חומר בקדש

רש"י ד"ה והיכא דאיכא חזותא, כגון לענין טבילת מקוה בחזותא ע"כ, ויל"ד אמאי נאיד רש"י כ"כ לענין טבילת מקוה, ולא הורה להא דתנן במשנתנו דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר, הרי דאזלינן בתר חזותא, ומשכ"ל גם בזה"ז לענין כיסוי הדם דתלוי במראית דם, כדתנן בחולין פ"ז וע"ש כ"ו ע"א ובמש"כ בחידושי שם, וכן בשינוי מראה יין לנסכים כדכתב בתשב"ץ ח"א סי' כ"ט. וע' בפר"ח ליו"ד סי' ק"ב סק"ה ובת' באר יצחק חי"ד סי' י"ג

רש"י ד"ה הלל. ולא אתי טעם מרור ומבטל ליה לטעם מצה, ע"ל ע"ח ע"א תוד"ה אלא ובמנ"ח מצוה ו'

תוד"ה אמור רבנן בטעמא ומדלא נקט בששים או במאה משמע דמדאורייתא איירי שהוא בטעמא, וקשה הלא רבא גופיה מפרש דבריו הכא מין בשא"מ בטעמא, ואיהו גופיה ביאר בחולין צ"ז ע"ב דמין בשא"מ אי דהיתירא הוא בטעם עצמו, ודאיסורא בטעמא דקפילא ארמאה, ודין ששים הוא רק במין בשא"מ דאיסורא וליכא קפילא, והכא דקאמר אמור רבנן בטעמא הלא כוונתו בדאיכא למיקם אטעמא, וא"כ ששים מאי בעי, וטפי הי"ל להתוס' לסבב דבריהם אהא דקאמר בתר הכי מין במינו ברובא, ובחולין שם קאמר רבא גופיה דמין במינו דליכא למיקם אטעמא בששים, ובזו עולים יפה דברי התוס', ומדלא נקט בששים או במאה משמע דמדאורייתא איירי, ואפ"ל דבתר תיבות אמור רבנן בטעמא, חסר בתוס' תיבת כו', ואז היתה כוונתם על מין במינו ברובא כנ"ל, וע' באור זרוע חלק התשובות סי' תשנ"ו אות ב' וביד המלך ה' מאכלות אסורות פט"ו ה"ו

בא"ד וכן משמע לעיל דטכ"ע דאורייתא דאמר באורז שיש בו טעם דגן דחייב בחלה כו', ע' בת' חמדת שלמה חי"ד סי' י"ז ובת' באר יצחק חא"ח סי' ח' ענף ב' ג'

בא"ד דא"ר יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו היינו במינו כו', ע' ירושלמי נזיר פ"ו ה"א ובערלה פ"ב ה"ה ובתשובות הרשב"א סי' תקס"ט

בא"ד ומיהו סוגיא דירושלמי מוכחא דבנתינת טעם איירי, ע' בת' חמדת שלמה חי"ד סי' ט"ו

בא"ד וא"ת אי טעם כעיקר דאורייתא מאי פריך בפ' אלו עוברין כו' וי"ל דהתם במינו, ע' בת' פני יהושע סוף ח"ב מה שהשיב לתלמידו הגאון בעל הש"ך ז"ל

תוד"ה אמרו. וא"ת ומנלן דקסבר אין מצות מבטלות זא"ז דילמא היה לוקח הרבה מכל אחד ואחד דבכה"ג לא מבטל כדפרישית לעיל עכ"ל, כוונתם ע"ד התוס' בדף ע"ח סוף ע"א שכ' דכשאוכל הרבה לא מבטל ליה מרור למצה ע"ש, ולכאורה קשה הלא בע"כ נטל הלל כשיעור מכל מין ומין בכריכה, ואנן סהדי מן המציאות והנסיון, דחוזק המרירות עולה על טעם מצה וכדכתבו התוס' לעיל שם בא"ד, והרשב"ם כתב בערבי פסחים קט"ו ע"ב דאף אם בלע מצה יצא מ"מ לכתחילה טעם מצה בעינן ע"ש, וא"כ איך לא חשש הלל על מה שנתבטל בפיו טעם מצה מפני חוזק המרירות של המרור, ומה מאד טרחו התוס' בפסחים שם בד"ה אלא מברך ובבעל המאור ור"ן שם, איך הוה עבדינן בזה"ז אי הוה קיי"ל כהלל ע"ש, ועצתם אמונה רק בתר דקיי"ל מרור דרבנן ומצות כריכה כהלל דרבנן, אולם להלל גופיה דשלשתן דאורייתא כדכ' התוס' הכא, איך הוה עביד דלא להתבטל בפיו טעם מצה, וא"ל שהמרור היה רפוי קצת, באופן שגם טעם מצה יהיה מורגש בפיו, דא"כ איך מוכיח הש"ס דס"ל להלל מצות אין מבטלות זא"ז, דילמא בעלמא מבטלות ושאני הכא דהמצות לא היו יכולות להתבטל זו מפני זו, מפני שבחוש היו נרגשים בפיו כל אחד בפני עצמו בטעמם, ומשו"ה לא יוכלו להתבטל זו מפני זו גם במצותן, משא"כ בשאר מצות

וי"ל כיון דבדיעבד יצא אף בלא טעם מצה כדקיי"ל שם בלע מצה יצא ואחרי דלדעת הלל גלי קרא, דרק ע"י אופן כריכתן הוא קיום המצוה, כמבואר במגיד כן עשה הלל כו' היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד לקיים מה שנאמר כו', נמצא דלדידיה באופן כזה הוא קיום מצותן אף לכתחילה, ולפ"מ דס"ל מצות אין מבטלות זא"ז, לא חשש אף אם ע"י כריכתן לא הרגיש טעם מצה, דכן הוא דין התורה לדידיה גם לכתחילה, ומש"כ הרשב"ם דלכתחילה בענין טעם מצה, הוא רק לפ"מ דלא ברירא לן השתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן כדאמרינן התם, לדידן ודאי בעינן לכתחילה טעם מצה כנ"ל, וע' בסוגיין דש"י ד"ה הלל.