אור הישר (זבחים) קמט

שם ברובע ונרבע שלא יקרבו על מה נחלקו על אברי עולה תמימה שנתערבו באברי בעלת מום שר"א אומר יקרבו כו' וחכ"א לא יקרבו, מבואר מזה דללשון המשנה לקמן ע"ב אברין באברין בעלי מומין רא"א אם קרב ראש אחד יקרבו כל הראשין כו', ה"ה לדידיה לאברי רובע ונרבע ושאר פסולין דהא לא מפליג, וע' מה שהאריך בזה בהעמק שאלה לשאילתות פ' ויקרא סי' ס"ח אות כ"ה

רש"י ד"ה ורואה אני את בשר חטאת שהוא בבל תקטירו כו', ויל"ד לפ"ז מ"ש דנקט במשנתינו דוקא אברי חטאת, הרי כל הקרבנות כן כדתניא במנחות נ"ז ע"ב מנין למעלה מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדק"ד ומקדק"ל וממותר העומר וממותר שה"ל ומלחה"פ ומשירי מנחות שהוא בל"ת ת"ל כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' כל שהוא ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו ע"ש, ודוחק לאמר משום דחטאת היא ראשונה בברייתא דמנחות שם להכי נקטה, או משום דשניהם קדק"ד וכיוצא, דהא בתוספתא פ"ח הלשון א"ר יהודא מודים חכמים לר"א באברי הזבחים שנתערבו באברי עולה שיקרבו כו' ע"ש, הרי דלא נחית לדייק דוקא חטאת משום דבאמת בכל הזבחים הוא כן

תוד"ה ורבנן, הך סוגיא כר' אלעזר דאמר בפ' כל המנחות באות מצה כו', ע' ברמב"ם וכ"מ פ"ה ה"ד מאסו"מ

ע"ב א"ר הונא בדוקין שבעין ואליבא דר"ע כו'. אוקימתא זו נשמטה בילקוט ויקרא רמז תנ"ד

שם אלא טעמיה דר"א מום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובות ירצו, ע"ל ע"ד ע"א תוד"ה רב

שם מום בם הוא דלא ירצו הוא עבר מום ירצו, עמש"כ בחידושי לבכורות דף מ"ג ע"א ושם נ"ז ע"א ולתמורה כ"ו ע"ב

שם אי הכי רואה הא רחמנא אכשריה לדבריהם קאמר להו כו', ע' סוכה כ"ד ע"א תוד"ה ר' יהודא ובעירובין ל"ה ע"א תוד"ה אי ובחולין צ"ו ע"א תוד"ה מ"ט

במשנה אברים תמימים באברים בעלי מומין (כ"ה הגרסא ביומא ס"ד ע"א ובר"ש דמאי פ"ז מ"ד) ר"א אומר אם קרב ראש אחד מהן יקרבו כל הראשין כו', והנה אהא דתנן בתרומות פ"ה מ"ב סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים ר"א אומר תירום ותשרף שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה כו', קאמר עלה ר' סימון בירושלמי שם ה"א ר' ליעזר כדעתיה כמה דו אמר תמן כל הפסולין עלו בידו כן הוא אמר הכא כל הטמאים עלו בידו ר' זעירא בעי או נאמר לא אמר ר' אליעזר אלא מפני גדירא כו' ע"ש, וקשה מה דמיון להא דמשנתינו הלא הא דמתיר הכא להקריב הנותרים הוא משום דיליף מקרא בסוגיין וביומא שם מום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובות ירצו, והשתא אם איתא דטעמיה הוא משום דכל הפסולים עלו בידו, הלא אבדו האברים שם תערובות וע"ל ע"ד ע"א תוד"ה רב, וגם על ר' זעירא בירושלמי שם קשה דקאמר דר"א אמר שם דתישרף רק משום גזירה, הלא ר"א גופיה ביאר דבריו במשנה שם ואמר שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה, הרי אמר בפירוש דכל הטמאים עלו בידו כדאמר ר' סימון, וע' בר"ש תרומות שם מ"ב ובבכורות כ"ב ע"ב כ"ג ע"א ובפלתי סי' ק"ט סק"ג ובסי' ק"י סקכ"ב

שם א"ל ר' ירמיה בר תחליפא אסברא לך מאי אחד זוג אחד ע"כ, בהאי לישנא גופיה השיב איהו לר' ירמיה כדקבל מר' יעקב רביה לקמן ד"פ ע"א, ומשום דחייב אדם לאמר בלשון רביה כדתנן בעדיות פ"א מ"ג, ועמש"כ בחידושי למנחות דפ"ג ע"ב

במשנה דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר, ע"ל ע"ט ע"א רש"י ד"ה והיכא ובמש"כ בחידושי שם

תוד"ה הכא. לא הכשיר ר"ע אלא בדוקין שבעין הואיל וכשרין בעופות, עמש"כ בחידושי לקמן פ"ה ע"ב ולבכורות ט"ז ע"א

בא"ד דלא פסל בעופות אלא מחוסר אבר כדדרשינן בתו"כ ובפ"ק דקידושין יכול נקטעה רגלה ונשברה גפה ע"כ, פי' דמסקינן מן העוף ולא כל העוף ע"ש, וכוונתם בזה להוציא מפירש"י דפסול מחוסר אבר הוא מהקריבהו נא לפחתיך, כמש"כ לעיל ל"ה ע"ב ובדף ס"ח ע"ב ולקמן פ"ה ע"ב ובחולין כ"ג ע"א, ובכה"מ חולקים התוס' אפירש"י בזה ועמש"כ בחידושי שם, ואגב אורחיה הבליע התוס' דעתיה גם הכא כדס"ל בכה"מ

תוד"ה הא עבר מום ירצו אע"ג דדרשינן בבכורות ל"ז בכלל ופרט דמום עובר מרצה מום עובר דמוקדשין איצטריך דהוה אמינא כיון דנדחה שוב אינו נראה ע"כ. נלע"ד להסביר כוונתם עפמש"כ התוס' בפ' הזהב נ"ג ע"ב דלדין נראין ונדחין אין חוזרין ונראין יש מקום רק לזבחים שעושין מהן עבודות אבל מעשר או בשר זבח לאחר העבודה או שירי מנחה חוזרין ונראין ע"ש, חזינן מדבריהם דלענין חוזר ונראה יש שני מיני קדושות בקדשים, האחת שעושין מהן עבודות כלשון התוס', היינו שנתקדשו עוד להעשות, ומכיון שקדושתן באה רק ע"י הקדש פיו, ובאה אל ההקדש מניעה מן הצד לקיום עבודתו, באלו אפשר לאמר מכיון דקדושתה נתבטלה לשעה אולי לא תשוב עוד ואינה חוזרת לקדושתה, אבל אין כן מעשר או בשר זבח לאחר העבודה או שירי מנחה. דבאלו כבר שלטה הקדושה בגופה, והמניעה הבאה מן הצד אין לה מקום למנוע רק כל זמן שעמדה, ומכיון שנסתלקה חוזרת ונראה ממילא לשוב לקדושתה העצמית, וה"נ בבכור דחותם הקדושה מונח עליו להיותו קדוש מרחם, אמנם כל זמן שיש בו מום, עומד המום למונע מצד התורה, דבפרשת כל הבכור כתיב וכי יהיה בו מום לא תזבחנו, דברים ט"ז כ"א, ולכן אע"ג דבבכור ידעינן מכלל ופרט דמום עובר מרצה, מ"מ היה מקום לאמר דוקא בו מרצה, משום חזקת קדושתו העצמית ששבה ממילא