אור הישר (זבחים) קמג

מעילות אשם תלוי כמש"כ התוס' שם, ולפ"ז ניחא שפיר דהא דמדאורייתא בטיל ברובא ובדבר חשוב מדרבנן לא בטיל, היינו בנוגע לדין בטול האיסור, אכן עכ"פ כל פרוטה ופרוטה מידי ספיקא לא נפקא דילמא זו היא של הקדש, וכיון דהוא ספק משו"ה מביא אשם תלוי מן התורה כמו על כל ספק, וע' בשטמ"ק לב"מ ד"ו ע"ב ובמה שהארכתי בחידושי למעילה שם ולערכין ד"ד ולחולין י"א ע"א ושם קט"ו ע"א

בא"ד ולא שייך כל קבוע אלא בדבר הידוע כו' שההיתר והאיסור ידועים במקומם ע"כ, וכ"כ התוס' בגיטין ס"ד סוף ע"א ובנזיר י"ב ריש ע"א ובס' האשכול ח"ג סי' ל' ובנחל אשכול שם, וע' פר"ח ליו"ד סי' ק"י סקי"ג

דף ע"ד ע"א הוא דאמר כחנן המצרי כו', ע' טו"א לר"ה בקונטרס אבני שהם דף כ"ח ע"א ובשעה"מ פ"ד ה"ה מה' ק"פ ובמש"כ בחידושי לעיל ל"ד ע"ב ולדף ע"ג ע"ב

שם טבעת של עכו"ם שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן, וכה"ג לקמן ע"ב חבית של תרומה שנתערבה במאה חביות כו', ובגמרא שם עביד צריכותא, והרמב"ם בפ"ז ה"י מה' עכו"ם ובפט"ו ה"ב מה' תרומות פסק כתרווייהו, ויל"ד מ"ש דבתרומות העתיק כלשון הש"ס שנתערבה במאה חביות, ובה' ע"ז כתב בהאי דינא שנתערבה בכמה טבעות, ובדק"ס הגרסא שנתערבה בשאר טבעות, וע' במיוחסות סי' קנ"א ובפר"ח ליו"ד סי' ק"י סקכ"ו

שם הך דנפל היינו דאיסורא, ע' בב"י יו"ד סי' ק"י ובת' פנים מאירות ח"ב סי' י"ד

שם א"ל רב דאמר כר"א דתנן ר"א אומר אם קרב ראש אחד מהן יקרבו כל הראשין כולן כו', וכתב בברה"ז וז"ל וצ"ע לפ"ז למה פסק הרמב"ם כסתם מתניתין דכל הזבחים פסולין שנתערב אחד מהם בריבוא ימותו כולן כדכ' בפ"ו מפסוה"מ כיון דפסק בפ"ז מה' ע"ז כרב בטבעת שנפל אחד מהם לים הגדול הותרו כולם ומתניתין לא ס"ל כרב כו', וע' בראב"ד ונו"כ הרמב"ם בה' ע"ז שם ה"י ובביאור הגר"א ופלתי ביו"ד סי' ק"י ובצ"ק וח"נ בסוגיין ובהעמק שאלה לשאילתות פ' ויקרא סי' ס"ח אות כ"ה ובנחל אשכול לס' האשכול ח"ג צד נ"ד אות כ"ב

ולעד"נ עפ"מ שנדקדק עוד ל"ל לר"א לאשמעינן האי דינא דאם קרב ראש אחד מהן יקרבו כל הראשין גבי תערובות אברי עולות תמימים באברי בעלי מומין, ולא קבע דין זה בריש פרקין גבי תערובות שור הנסקל או אחד מחטאות המתות בזבחים כשרים דאם אחד מהן מת תלינן איסוריה ביה והשאר מותרין למזבח, כן ל"ל לרב להמציא דינו בתערובות טבעת עכו"ם במאה טבעות ונפל אחד לים הגדול דהותרו כולן, לימא דהלכה כר"א, או לחדש דבריו אמשנתינו דריש פרקין דתערובות שוה"נ בזבחים, דאע"ג דלכתחילה ימותו כולן, מ"מ אם ברח אחד מהן תלינן איסוריה ביה, דמ"ש מטבעת של ע"ז דתלינן איסורא באותה שנפלה לים הגדול

אמנם לפי אוקימתת הש"ס דבסוגיין ניחא שפיר, דהא אוקמינן דמשנתנו ס"ל כמ"ד בע"ח חשיבי ולא בטלי, וכמ"ד בע"ח נדחין, ומשו"ה אין חוזרין ונראין אפילו מית חד מינייהו, ולהכי ימותו כולן דלית להו תקנתא לרצות אפילו בדיעבד, אולם הרמב"ם ע"פ שיטתו דס"ל בע"ח חשיבי ולא בטלי וס"ל דאין בע"ח נדחין, עשה פשר בהאי דינא, דלכתחילה כולן ימותו דבע"ח חשיבי ולא בטלי, ואם הקריב הורצה שאין בע"ח נדחין כדכתב בהדיא רפ"ו מפסוה"מ, ובכדי דלא ליהוי כקבוע הרי עכ"פ צריך שינודו כולם כמש"כ הלח"מ שם, ולפ"ז א"צ נמי דלהוי חד מינייהו מית רק כולם הורצו בדיעבד, דלא דמי לאברים ולטבעות דצריך שיהא אחד חסר דליהוי במה לתלות, דהכא כל חד וחד בע"כ מרובא פריש

אולם ר' אליעזר הרחיק ללכת, לפ"מ דאיהו ס"ל כחנן המצרי דאפילו בשחוטין לית ליה דחייה, משו"ה לא הוה חידושא אליבא דידיה למיפלג אהא דמשנתנו דאי מית חד מינייהו אז הותרו האחרים, דהא מאן דאית ליה בע"ח אינן נדחין הותרו כל האחרים בדיעבד אפילו בלא חסרון האחד כנ"ל בשם הרמב"ם, להכי קבע ר"א דינו בתערובות אברי תמימין באברי בע"מ, להורות דאין דין דחייה אפילו בשחוטין, זולת דבזה צריך שיהיה קרב ראש אחד מהן ויהיה במה לתלות האיסור אז הותרו האחרים, והשתא רב דס"ל כוותיה דר"א בהני תרתי מילי, דלית ליה דחייה בבע"ח כדאמרינן ביומא ס"ד ע"א, ושצריך שיהיה קרב ראש אחד מהן תחילה, בכדי שיהיה במה לתלות האיסור דרק אז הותרו האחרים, להכי מצא הוא לחדש דינו דוקא גבי טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחד לים הגדול הותרו כולן, דהוא כדעת ר"א בתערובות אברי תמימים באברי בע"מ, דרק אם קרב אחד מהן אז הותרו כולן, ומ"מ לא יוכל לאמר דהלכה כר"א, משום דר"א ס"ל דאפילו בשחוטין אין דין דחייה, ורב סבר אין בעלי חיים נדחין אבל שחוטין נדחין כדאמרינן הכא, וגם כמשנתנו לא ס"ל לרב, דמתניתין ס"ל דבע"ח נדחין ואין חוזרין ונראין אפילו מית חד מינייהו ולהכי כולן ימותו, ולרב דס"ל אין בע"ח נדחין הלא בדיעבד מותרין כולם אפילו לא מת אחד מהם וכמש"כ הרמב"ם, ולהכי המציא הוא ציור חדש בדבר דלא בטיל אפילו באלף כמו במשנתנו, ושיצטרך במה לתלות האיסור כדעת ר"א, והוא בטבעת של ע"ז שנתערב במאה טבעות של היתר ונפלה מעצמה אחת לים הגדול הותרו כולן

לפ"ז יצא לנו דאף דרב לא ס"ל כר"א בדחייה דשחוטין, אבל ר"א ס"ל כרב בטבעות, ורב לא ס"ל נמי כמשנתנו בדחייה דבע"ח, אבל משנתנו ס"ל נמי כרב בהאי דינא דטבעות, ולפ"ז סרו כל קושיות הראשונים והאחרונים, ודברי הרמב"ם צדקו יחדיו, דהא דפסק כמשנתנו דימותו כולן משום דס"ל בע"ח