אור הישר (זבחים) יד

שם מקיבעא לא מכפרא מקופיא מכפרא ע"ל ד"ז ע"ב תוד"ה עולה ובשבועות י"ג ע"א תוד"ה דעבד ובש"ק לירושלמי שם פ"א ה"ג

שם איבעיא להו אעשה דלאחר הפרשה מכפרא או לא מכפרא כו', הח"ס בתשובותיו חאה"ע ח"ב סי' צ"ו כתב בפשיטות, דקרבן עולה אינו מכפר על עשה דלאחר הפרשה ע"ש, ולא הביא למש"כ התוס' בשבת ע"ב ע"א דבעיא דהכא לא איפשיטא

שם מה ת"ל וסמך ונרצה לכפר שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה כו', ע' בתו"כ ויקרא נדבה סוף פרק ד' ובפי' הראב"ד ובהתוה"מ שם סי' ל"ב

שם אמר רבא עשה דסמיכה קאמרת שאני התם דכל כמה דלא שחיט בעמוד וסמוך קאי כו', והנה לפ"ז יל"ד טובא במחלוקת ראשונה שהיתה בחכמי ישראל בסמיכה ביו"ט כדתנן בחגיגה ט"ז ע"א, ולפ"מ דאוקמינן בביצה י"ט ע"א דנדרים ונדבות דברי הכל אין קרבין ביו"ט, ומחלוקת הוא בשלמי חגיגה ואע"ג דמצוה דאורייתא הוא להביאם, מקרא דוחגותם אותו חג לה', והוא גם חובת היום, וטעמא דזוגות האוסרין הוא משום שבות דמשתמש בבעלי חיים דתנן אין רוכבין ע"ג בהמה, כדפירש"י שם, והיא אוקימתא דר' יוחנן בחגיגה ט"ז ע"ב, והשתא קשה הרי לפ"מ דאמרינן הכא דכל כמה דלא שחיט בעמוד וסמוך קאי, והיא עשה דרמי עליה לקיים בקרבנו דחובת היום עליו להקריב, איך החליטו הזוגות שכל אחד מישראל יעבור על עשה כזו העומדת לפניו לכתחילה בשביל שבות דרבנן, ובאופן דעצם השבות היתה על רכיבה ע"ג בהמה, ושי"ל דבמקום מצוה כזו לא גזרו כלל, ואיך אפשר לגזור במקום עשה דהקרבה ועשה דסמיכה לכתחילה, אע"ג דבדיעבד כיפר, וע' בחידושי חתם סופר לביצה י"ט ע"א, וא"ל דזהו מה שהשיבו ב"ש לב"ה דאף זו אין קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג ביו"ט הראשון של חג חוגג והולך כל הרגל כדאמרינן בביצה ד"כ ע"ב, דאדרבה משם גופה קשה דהא מסיק דגם ביו"ט האחרון של חג יכול להביא קרבנו, ואז אין לו עוד שהות לאחר, ואיך יעבור אז לכתחילה על עשה דסמיכה, וצ"ע כעת

רש"י ד"ה ושותפין, לפי שכל הפרשה נאמרה בלשון יחיד כמו לא יחליפנו ולא ימיר כו', ע' מש"כ בזה בחידושי לתמורה די"ג ע"א

רש"י ד"ה כיון. וכתיב ונרצה לו מלמד שנתרצה להקב"ה אלמא כולן נתכפרו, ע' בת' פנים מאירות ח"ג סי' ט'

רש"י ד"ה כיפר גברא על עשה שבידו וניצל מן היסורין ע"כ, ע' ח"ס חא"ח סי' קע"ד

תוד"ה אחד, משמע דלר' יוחנן יורש ממיר ותימה דבעירובין דמ"ו קאמר ר' יוחנן ר"מ ור"י הלכה כר"י כו', והנה במהרי"ק סוף שרש קס"ה כתב דההלכות בעירובין שם לא נקבעו אלא בדינים שהיו נוהגין בימי חכמי התלמוד אבל על דינים דלא היו נוהגים אז לא קבעו בהם ההלכה ולא דברו בהם כלל באמרם פלוני ופלוני הלכה כפלוני כו'. והובאו דבריו בדברי חמודות ר"פ הרואה, ובמג"א סי' רי"ח סק"ג תפס על דבריהם מדברי התוס' דהכא, והגרע"א בחידושיו שם הורה דגם דעת רש"י הוא כדעת התוס' בסוגיין במנחות נ"ב ע"א, דהני כללי דעירובין נשנו אף לדברים הנוהגים בזה"ב ע"ש. וכן היה להם להביא מדברי התוס' בפסחים ע"ז ע"א ד"ה דלא ושם ק"כ ע"א ד"ה רב אחא ובראב"ד פ"א ה"ו מה' ערכין ובבית הבחירה פ"ג הי"ב, וע' בכ"מ שם ובה' תמידין פ"ה ה"ט ובתשב"ץ ח"ג סי' ל"ז ובמש"כ בחידושי לערכין ד"ה ע"ב ולתמורה ד"ב ע"א

תוד"ה מקופיא והא ביומא ד"נ קבעי בפר כהן גדול כו', עמש"כ בחידושי לתמורה ד"י ע"א

תוד"ה דאי, וי"ל דפריך שני למה חייב להביא, עמש"כ בחידושי לקמן בסמוך בתוד"ה אלא

תוד"ה אלא, צ"ע דהיינו קשיא דר"ל דאם כשרין הן ירצו ואם אינן מרצין למה הן באין עכ"ל, והנה אחת דברו התוס' שתים זו שמענו, דאם אך נימא דקושית סתמא דהש"ס הכא היא ממש קושיא דר"ל לעיל. לפי הבנה זו תקשה ג"כ ממילא, ל"ל לר"ל שם לאהדורי תירץ על קושיתו מקרא דאם לאו יהא נדבה, ולא תירץ לנפשיה מסברא, דבאמת אין מרצין ולהכי צריך להביא שני, וראשון למה בא משום דשלא לשמו מכח לשמו קאתי

כן מובלע בקושיתם תמיהת השטמ"ק בסוגיין, אהא דכיפרו שני למה הוא בא, וז"ל מאי פריך הא גלי קרא ואם לאו יהא נדבה ע"ש, ולעד"נ דבאמת אם היא ממש קושיא דר"ל, בודאי דממילא בתירוצא דר"ל שם ניחא גם הכא, אולם להתוס' היה קשה להכריע, דמסדר הש"ס יקבע בעיא דסתמא דגמרא עם הא דשקלו וטרו האמוראים האחרונים במה שכבר הקדימום הרבה דורות קודם והכריעו קושיתם מכח הכתובים דואם לאו יהא נדבה, ועל כל מה שיש להקשות מסוגיא אחת אדאידך נשארו התוס' בצ"ע

לכן נלע"ד דלהמלט מקושית התוס' ומכל מה שהבליעו בקושיתם, נשמר רש"י ז"ל וסלל לו דרך חדש בפירושו במש"כ בסוגיין וז"ל, כיפרו על מה שבאו אם כיפרו על החטא שהופרשו עליו ונ"מ שלא ידאג מן היסורין בינתים עכ"ל, והוא דוגמא מש"כ רש"י בתר הכי דכיפר גברא הוא להנצל מן היסורין ולא כיפר קמי שמיא לנחת רוח לקונו דלא עבד מצוה מן המובחר ע"ש. וכוונתו הוא הכא בדרך זה, דודאי כל נודר קרבן צריך להביאו ולהקריבו לשמו, ובזה מקיים נדרו וחובתו, אולם אם נזבח שלא לשמו הוא כשר, דהאי קרבן משתנה מנדר לנדבה וצריך אח"כ להביא קרבן אחר לקיים נדרו שנדר בראשונה וע' בפיה"מ להרמב"ם, וכל זה נודע לנו מדין משנתנו, יחד עם ביאור דר"ל מכח קושיתו והכרעתו מן הכתובים, מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה"א נדבה האי נדבה נדר הוא אלא אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה, וזהו בנוגע לכשרות זבח הראשון דשלא לשמו, אבל השני הלא ודאי מחוייב להביא לקיום נדרו.