אור הישר (זבחים) קלח

דאמרינן בכתובות ד"כ ע"ב שהיו קוברין אבר מן החי שנפל או נחתך, וכן מצינו גבי יפתח שמת בנשילת אברים וכל אבר ממנו היו קוברין במקום שנישל כדאמרינן במד"ר חיי שרה ובס"פ בחקותי ובתנחומא שם ובמדרש קהלת פ"י פסוק ט"ו, אפשר דהוא רק להציל מן הטומאה, כדהבין בנוב"י מ"ת חי"ד סי' ר"ט וכ"מ ברש"י כתובות שם, אבל אין זה נוגע לאיסור הנאה, וע' רמ"א יו"ד סי' ע"ט ובש"ך וט"ז שם סק"ג ובפר"ח סק"ו ואכמ"ל

ואם אך נניח דמחלוקת הראשונים היא אם מת עכו"ם אסור בהנאה. וגז"ש דשם שם מעגלה ערופה היא רק לישראל דומיא דמרים, א"כ י"ל דבזה גופה היתה פלוגתא דשאול ודוד, הכלול בדברי הש"ס, דשאול סבר לא חזי ולא מידי, כוונתו דמת עכו"ם אסור בהנאה, ודוד סבר חזי לכלבא ושונרא, דס"ל כדעת הראשונים דמותר בהנאה, ולפמש"כ בת' אבן שהם (המובא בפ"ת סי' שמ"ט ואינו ת"י) דאיסור של מת עכו"ם אינו אלא מדרבנן, א"כ י"ל דבימי שאול ודוד לא היתה עדיין הגזירה, ושאול רצה לגזור על זה איסוה"נ, ולהכי סבר דאינו ש"פ, ודוד סבר חזי לכלבא ושונרא, כיון דעד השתא עדיין לא נגזרה, רק לחובתו, ירצה לגזור, דומיא דאמרינן ביבמות ע"ז ע"א, כל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו, ולפ"ז ניחא גם דברי התוס' ושאר הראשונים בב"ק שם, שכתבו דאיצטריך קרא לעבד ולנכרי הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה, פי' מדאורייתא שרי בהנאה דלא נאסר אלא מדרבנן, ולהכי איצטריך קרא, וע' בברכי יוסף חי"ד סי' שמ"ט ובח"ס חי"ד סי' רי"ט ובחידושיו לע"ז דכ"ט ע"ב ובת' מהרש"ם ס"ס מ"ג. דף ע"ב ע"א דאי מהתם הוה אמינא להדיוט כו', ע' בשטמ"ק ובדק"ס בהשתנות הגרסאות דבסוגיין

שם וניבטלו ברובא כו', ע' בחידושי הרמב"ן ור"ן לע"ז דף ע"ד ובר"ן ס"פ גיד הנשה ובמרדכי ביצה רמז תרמ"ו ובתשובות הרשב"א סי' רע"ב וסי' תכ"ה וסי' תרע"ח ובר"ש תרומות פ"י מ"ח

שם וכי תימא חשיבי ולא בטלי הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו כו', ע' בתוס' יבמות פ"א ע"ב ובחידושי הרשב"א שם

רש"י ד"ה כל שדרכו למנות. ואע"פ שיש בני אדם מקפידין על כך ומוסיפין יתירה כו', ע' ברכי יוסף חי"ד סי' ק"י סק"ד ובמש"כ בחידושי לקמן בסמוך

תוד"ה וליבטלו ברובא דמטעם בריה אין לאמר דלא בטל דאע"ג דאבר מן החי חשיב בריה כו', כבר פי' בפמ"א דכוונת התוס' דשור שלם הרי לא גרע מאבר אחד מן החי ואם אבר אחד לא בטל מטעם בריה כש"כ שור שלם ותירצו דאיסור תערובות לאו משום אבמה"ח כו' ע"ש, ולולא דבריהם היה מקום לע"ד ליישב קושית התוס' ברווחא ע"פ האי כללא שהניח הרשב"א ז"ל בחידושיו לחולין צ"ט ע"ב שאין קרוי בריה אלא דבר שאיסורו מתחילת ברייתו כגון גיד אבל צפור טהורה במיתתה לא כו' ע"ש, וה"נ זבח זה לא היה עליו איסור מתחילת ברייתו רק תערובות זו גרמה לו האיסור, ובדברי הרשב"א הנ"ל שהאריך שם סרה ג"כ קושית התוס' שם צ"ו סוף ע"א, וע"ש ק"ב ע"ב רש"י ד"ה טמאה ובת' חו"י ס"ס ק"ס

שוב מצאתי בשטמ"ק שכוונתי ת"ל הרבה במש"כ ובמה שרמזתי בדברי, אבל הוא לא הביא לדברי הרשב"א ז"ל, שבדבריו נדחין ג"כ מה שהעיר בתר הכי

ואח"כ מצאתי באשכול ח"ג סי' כ"ט שכ' בפירוש דמשו"ה לא משני הכא בריה לא בטיל דלא נקרא בריה שאין איסורו מתחילת ברייתו, וע"ש בנחל אשכול, וע"ע באור זרוע ה' גיד הנשה סי' תנ"ח ובס' התרומה סי' נ' ובת' רדב"ז ח"א סי' רי"ט

וראיתי בת' עין יצחק חא"ח סי' כ"ו שהקשה מאי פריך הש"ס דניבטיל ברובא הלא בעת התערובת לא היה אז דין ביטול דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וה"ז בכלל איסורין אין מבטלין זא"ז, ותירץ הוא דבידו לתקן ולשחוט לה ע"כ לא מקרי זה בשם איסור ע"ש, ולע"ד יפלא מה ענין זה לאין איסורין מבטלין זא"ז, האם באנו לדון דחזקת איסור בחייה תבטל לאיסור דחטאת המתה או שור הנסקל וכן להיפוך, הרי הש"ס פריך דכל האיסורין הנמצאים באותה בהמה שנתערבה יבטלו בהיתר, כדין דאורייתא אחרי רבים להטות וע"ל ע"ג ע"ב תוד"ה אלא, וכמו דלהמבוטל יש חזקת איסור דחיים כמ"כ בהמבטלים, ומי עדיפא מקושית התוס' שהקשו דלא יבטל מטעם בריה ואבמה"ח ותרצו דאיסור תערובות דהכא לאו משום אבמה"ח אלא שלא ישחוט ויאכל משום חטאת המתה ושור הנסקל וכי שחיט לה אזלו כולהו איסורי ע"ש, וכיון דמצד ביטול לאחר שחיטה אתינן עלה, ליכא עוד חזקת חיים ולא פגע ונגע לאיסורין מבטלין זא"ז, וע' בירושלמי חלה פ"א ה"א ובפלתי סי' צ"ח סקי"ב ובעין יצחק אה"ע ח"א סי' פ'

תוד"ה אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר תימה מי גרע שור גדול מאת שדרכו למנות הא אפילו חתיכה בעלמא חשיבא את שדרכו למנות משום דחשובה להתכבד לפני האורחים כדאמרינן בפ' גיה"נ ד"ק כו' ע"כ, לולא דברי התוס' היה נלע"ד דלפי ערך תכליתן של השור והחתיכה, חילוק גדול ביניהם, דחתיכות דרכן לחלקן במכירה או במתנה לאחדים, משא"כ שוורים נמכרים הרבה ביחד לאדם אחד משו"ה אין לנו להתחשב עם גודל השור רק עם אופן מכירתו, ושני הדברים ביאר רש"י ז"ל, דבחולין פי' דלהכי קבעוה חז"ל לחתיכה בדרכה למנות, דאדם עשוי למנות חתיכותיו למנין אורחים שזימן, משא"כ שוורים אי אפשר לחשבן בדרכן למנין, דכשמוכר הרבה בהמות ביחד יש שמוסיפין ללוקח יתרה או מוכרין כל העדר בלא מנין כדפירש"י הכא.