אור הישר (זבחים) קלו

אזלינן דוקא בתר תשמיש העצם, ולא משגחינן על הנאת המקרה, די"ל דבטומאת הזב גזה"כ היא, כדהסביר רש"י בשבת נ"ט ע"א וז"ל מדלא כתיב גבי משכב אשר שכב וגבי מושב אשר ישב וכתיב ישכב ישב משמע שישכב עליו תמיד וישב עליו תמיד במיוחד לשכיבה ולישיבה יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו ע"ש, ואם יחד כופת שאור לישיבה בטלה מתורת חמץ ואינו עובר עליו בפסח משום שאור לא ימצא בבתיכם ומטמאה מכאן ואילך משום מושב הזב דאורייתא, כדמסקינן בחולין קכ"ט ע"א שהרי אין אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו, הלא דגזה"כ במושב הזב דוקא דצריכה להיות מיועדת ומיוחדת לתשמיש העצם, ובאופן אחר לא מטמאה

ונלע"ד דהראשונים דס"ל דשלכדה"נ אסור מדרבנן, דעתם בעצם ההנאה כר' אבהו בפסחים כ"א שם, דכ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, וכ"פ הרמב"ם בפ"ה הט"ו ממ"א וע"ש בלח"מ, ואיסורא דשלכדה"נ היא גזירה מדרבנן, דלא ליתו לאיתהנויי כדרך הנאתו, ככל גזירה מדרבנן, וחכמים העמידו דבריהם בזה כדי שיבא הדבר הנאסר בהנאה לכליון דשריפה או קבורה, כדינייהו במתניתין דשילהי תמורה, וע' שבת כ"ה ע"א רש"י ד"ה מצוה לשרוף ובתוד"ה כך ובע"ז ס"ב ע"ב ובתוד"ה ולקברינהו

אולם ר' יוחנן דקאמר בפסחים שם דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן, ומשמע דרק מלקות ליכא על שלכדה"נ, אבל איסורא דאורייתא מיהא איכא, לשיטתו אזיל עפמש"כ הרב המגיד בפ"ח הט"ז ממ"א דשלכדה"נ דין חצי שיעור אית ליה, ור' יוחנן הלא ס"ל ביומא ר"פ יוה"כ דח"ש אסור מן התורה, וע' במל"מ פ"ה מיסוה"ת ובדו"ח מהגרע"א ז"ל לפסחים כ"א

והנה בפסחים כ"ו ע"א תניא אמרו עליו על ריב"ז שהיה יושב בצלו של היכל ודורש כל היום כולו, ובעי אביי למידק מינה דלא אפשר ומכוין שרי ודחי רבא שאני היכל דלתוכו עשוי ופירש"י ואין הנאת צלו נאסרה דאין זה דרך הנאתו ע"ש, והבינו האחרונים בדעת רש"י שהוא מטעם שלא כדרך הנאתו, ודייקו כן גם מדברי התוס' ע"ש, ולע"ד יל"ד קצת בלשון רש"י במש"כ ואין הנאת צלו נאסרה, ולא כתב ואין הנאת צלו אסורה

אולם לפע"ד היה נראה להסב לשון הש"ס עם פירש"י לכוונה אחרת לגמרי לולא דברי האחרונים ז"ל, דאיסור הנאת בית המקדש אינה דומה לשום איסור הנאה אחרת, דיש מקום לאמר בהן דמה"ת או מדרבנן נאסרה הנאה בשביל אכילה או שלכדה"נ אטו הנאה, משום דעשר קדושות המפורשות ספ"ק דכלים, כל אחת מקדושתה מוגבלת בצמצום מקומה בלי תוספת ומגרעת כלל, ומה גם בקדושות מקומות המקדש דכתיב ביה הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית ד"ה א' כ"ח, וכיון דלדוד היתה הקבלה על תבנית האולם ואת בתיו וגנזכיו ועליותיו וחדריו הפנימיים ובית הכפרת, ואשר דיבר פי ה' אליו להיות מסומן כל אחד בסמניו ומצריו, לכן לא שייך בזה להרבות גזירות וסייגים, רק היכא דנתקדש ע"פ ה' נאסר לנו מזמן הבנין כל אחד לפי מעלות קדושתו, וע' מנחות כ"ז ע"ב, ומשו"ה כדבעי אביי להביא ראיה מריב"ז שהיה יושב בצלו של היכל כו' על איסורים אחרים, דחי רבא שאני היכל דלתוכו עשוי, ר"ל דבתחילת קדושתו לא נתקדש רק תוכו, וזהו מאי דפירש"י ואין הנאת צלו נאסרה, כוונתו דלא נאסרה מתחילת הבנין רק תוכו ולא חוצה לו, ומסיק נמי דאין זה דרך הנאתו, ר"ל דדרך הנאתו אינה שוה לשאר איסורי הנאה דשייך למגזר המקרה בשביל העצם, דאין כן בקדושת המקדש

בא"ד וכן נמי משמע בפ' האיש מקדש נ"ז ע"ב דפריך והרי רובע ונרבע בעדים דאסירי מחיים להדיוט ע"כ, ע"ש תוד"ה הרי בסה"ד

בסה"ד וא"ת ומנלן הא כי כתיב קרא בנוגח כתיב ולא ילפי מהדדי כדאמרינן בב"ק ד"מ שיש בנוגח שאין ברובע כו', הארכתי בקושית התוס' בחידושי לתמורה כ"ח ע"ב

ע"ב במשנה. בכלאים ובטריפה וביוצא דופן ירעו עד שיסתאבו כו', הא דלא מני נמי חסרון זמן, משום דלתערובות כזו, אפשר בתקנה עדיפא, להמתין עד שתצא מספק חסרון בזמן ויקרבו כולם, ויתום שנולד אחר שנשחטה אמו לא תני, דזה נכלל ביוצא דופן כדכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל בפ"ג הי"א מאסו"מ, והראב"ד שהשיג שם הוא משום שהרמב"ם נחית לחשוב מנין ארבעה עשר האסורין למזבח, להכי הקשה הוא הרי ט"ו בהמות הן וע"ש בלח"מ

שם תנינא חדא זימנא כל האסורין לגבי מזבח אוסרין בכל שהן כו', עמש"כ בחידושי לתמורה ר"פ כל האסורין

רש"י ד"ה נתערבו בחולין. הרי כולן קדשים של מין אחד אלא שאין ידוע כל אחד של מי הוא כו', לכאורה מאי דוחקיה ליה לרש"י ז"ל לאמר דהתערובות היתה עם שוורים של אנשים אחרים, הלא במשנתינו סתמא תנן נתערבו בחולין תמימים ימכרו החולין לצרכי אותו המין, ובתוספתא רפ"ח הלשון יקדישום לשום אותו הזבח, וכן בתו"כ נדבה פרשה ג' דתניא מנין אתה אומר נתערבה עולה בעולה עולה בתמורה עולה בחולין יקרבו ת"ל יקריב יקריב וע"ש בהתוה"מ סי' כ"ה. עכ"פ מדברי כולם לא משתמע דאיירי שהתערובות היתה דוקא בחולין של אחרים, אלא אפילו בחולין שלו, מפני שיכול להקדישם בעצמו או למכרם לאחרים, ובלבד שיקדישום לשם אותו הזבח

ומזה מוכרח כגרסת השטמ"ק במשנה גופה ימכרו החולין לצורכי אותו המין ויקרב זה לשם מי שהוא ע"ש, ומזה מובן נמי דמאי דמסיק רש"י בא"ד ויקרבו כולן כל אחד ואחד לשם מי שהוא כדקתני מתניתין, אין זה פירושו מדברי עצמו, רק להורות בזה