אור הישר (זבחים) קלה

דלית להו בעלים, כדעת המהרש"א בביצה ל"ח ע"ב וע' בפמ"ג ליו"ד סי' ק"ט סק"א במשבצות, מ"מ בשור הנסקל בעליו הוא בע"כ, דמשועבד הוא למצותו המוטל עליו להורגו, וע' ב"ק צ"א ע"ב וברמב"ם פ"ז הי"ג י"ד מה' חובל ובמג"א סי' תרמ"ט סק"כ ובח"ס חח"מ סי' קס"ה, ואפ"ה להפקירו אז לא יוכל דמשועבד הוא לקיומי ביה ובערת הרע מקרבך, כדאמרינן בחולין קל"ט ע"א וע"ש רש"י ד"ה ובערת הרע ובח"ס חא"ח סי' ק"פ

בא"ד ואי לא ליתסר בהנאה אמאי מייאש הלא העור מותר בהנאה והבשר לכלבים ע"כ, ולכאורה לפ"מ דכל דיוקא של התוס' הוא אליבא דר' יוחנן, ואיהו קאמר בפסחים כ"ד ע"ב הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו פטור, א"כ אכתי תקשה אליביה, אמאי מייאש אפילו אי אסור בהנאה, הלא מצי ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתו, וכדהקשו התוס' בקידושין נ"ו ע"ב אהא דתנן המקדש בערלה אינה מקודשת, הא שרי ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתו ע"ש, וכן הקשו ר"פ השוכר את הפועל

וי"ל כיון דשוה"נ טעון קבורה, ונקברין אפילו אפרן אסור, ולהכי דייק בפסחים לאמר שאם הניח חלב של שוה"נ כו', והיינו בדיעבד, שעבד על שורת הדין ולא קברו או חפרו מן הקרקע ליהנות מחלבו' וקושית התוס' בקידושין ובע"ז היא על ערלה ושאר דברים דמצותן בשריפה, והנשרפין אפרן מותר כדתנן סוף תמורה וע"ש ל"ג ע"ב תוד"ה הנשרפין

עוי"ל דלהכי מייאש משוה"נ, כיון דעכ"פ מדרבנן אסור שלא כדרך הנאתו, כמש"כ התוס' בשבועות כ"ב ע"ב בד"ה אהיתירא ושם כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי, וכה"ד הרמב"ן בתורת האדם שער הסכנה וכ"כ הר"ן בפסחים כ"ה ע"ב, ומכש"כ לפ"מ דקיימינן אליבא דר' יוחנן, דמבאר דבריו בפסחים שם דלהכי במניח חלב של שוה"נ ע"ג מכתו פטור, לפי שכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן, ובירושלמי שם פ"ב ה"א הלשון בדר' יוחנן שאין לא תעשה שבו מחוור, משמע בהדיא דאתי בזה למעוטי רק חיובא דמלקות, אבל איסורא מיהא איכא גם מדאורייתא, ולהכי שפיר מייאש, וע' במל"מ ושעה"מ פ"ה מה' אישות ופ"ה מיסוה"ת

אמנם התוס' סתרו א"ע במש"כ בשבועות שם דשלכד"ה אסור מדרבנן, דמסתימת קושיתם בקידושין ובע"ז שם משמע דשלכד"ה מותר לכתחילה, וכ"כ להדיא בפסחים כ"ו ע"א בד"ה בישלה, ועמש"כ הגרע"א ז"ל בחידושיו לפסחים דף ה' ע"ב ובחידושי הרי"מ שם דף כ"א ע"ב

אמנם צריך להבין עצם הענין דנהנה שלא כדרך הנאתו, מדוע הוא חלוק מהנהנה כדרך הנאה, והאם בשביל שהקערה נבראת לאכול ממנה, והוא כפה אותה על הנר שלא יאחוז בקורה, או נשתמש בביצה לכסות בה את הכלי, וספסל לסמוך בו קורה שנשברה כמובא בשבת מ"ג, האם לא להנאה נחשבת לו בשעה זו, אדרבה הסברא מחייבת דכשהוא מתיירא שהנר לא יאחוז בקורה, והוא שבת, ואין לו טצדקי אחריתא להנצל מפחד וסכנה כזו רק ע"י כפיית קערה זו ע"ג הנר, הרי בודאי בהאי שעתא מטיא ליה הנאה טפי במה שלא ישתמש בה כדרך הנאתה, הרבה יותר מדרך הנאתה, ולפ"ז גם גבי חלב אף דעצם ההנאה היא ממנו בהבערה ומשיחת עורות כדפירש"י בפסחים כ"ד ע"ב, אכן אם יש לו מכה, וחלב זה מסי, הרי יש לו הנאה מרפואה זו יותר מן הבערתו ומשיחתו בו, ואמאי קאמר ר' יוחנן שם שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו פטור, ובע"כ כדהסביר הוא גופיה טעמיה דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן, ולדידיה משמע שלא כדברי הראשונים הנ"ל דשלכדה"נ אסור מדרבנן, אלא דאפילו איסורא דאורייתא נמי איכא בשלכדה"נ כנ"ל, ולא אתא לאפוקי רק ממלקות, וכל זה טעמא בעי, ומכל זה מוכח דאי הוה אזלינן בתר ניחותא של המשתמש בדבר הנאסר, אז ודאי דהוה דמי נהנה שלכדה"נ לנהנה כדרך הנאתו, כיון דעכ"פ זו היא הנאתו בדרך שהוא נהנה למטרתו הדרושה לו, רק הענין תלוי בדעת תורה שאסרה את הדבר לכלל העולם, אם אסרה את תשמיש המקרה כמו שאסרה את תשמיש העצם

והנה במקום שהתורה אסרה את ההנאה כמו חמץ בפסח, אז נחשב גם ההנאה לעצם כמו האכילה, רק לר' אבהו כלולה ההנאה בלשון אכילה דכתיב בקרא, ולחזקיה משום דקרינן לא יאכל חמץ בקמץ, וזה מורה שלא יהא בו היתר אכילה כדאמרינן בפסחים כ"א ע"ב, ולהכי כתב בש"ג בשם ריא"ז שם דכל איסורי הנאה ש שמכרן לעכו"ם או האכילן לכלבו הוי דרך הנאתו בכך ולוקה עליהן ע"ש, אכן כ"ז משום דגם ההנאה הויא כדרכה לכלל העולם, אולם אנן קיימינן בתשמיש המקרה הנאותה לו בפרטיות לשעה, והיא שלא כדרך ההנאה הרגילה לכלל האנשים, אם הנאת מקרה כזו נאסרה כמו העצם

ואין לעשות סמוכין לחקירה זו מהא דבעי בירושלמי נדרים הנודר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו, ולדעת הרשב"א והר"ן בנדרים ל"ה ע"א היא בעיא דלא איפשטא, וע"ש בשטמ"ק בשם הריטב"א, דהתם נמי זימנין דנהנה האיש הפרטי מחימום זה, היא הנאת המקרה יותר מאכילתה בעצם, די"ל דהתם נחית הירושלמי לכוונת הנודר, אם היתה דעתו בשעת הנדר גם על הנאה המקרה של החימום, ואין זה ענין לנהנה מאיסור תורה שלכדה"נ, והא ראיה דלהניח חלב ע"ג מכתו קרי ליה בפסחים כ"ד ע"ב שלכדה"נ, וגבי מודר הנאה ללעוס חטים וליתן ע"ג מכתו, תלי בנדרים ל"ג ע"א באם אמר הנאת מאכלך עלי או הנאה המביאה לידי מאכל עלי, ומה שהוא שלכדה"נ אינה מעלה ומוריד להיתר נדרו

ומהא דכפה סאה וישב עליה תרקב וישב עליה לא מטמא במושב הזב, נמי אין ראיה דמדין התורה