אור הישר (זבחים) קלד

דף ע"א ע"א שהמית את האדם ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים, פי' ע"פ עד אחד ובעלים שתקי, או ע"פ הבעלים בלא שום עדים כמבואר בקידושין ס"ו ע"א, ומהתם נמי מוכח דאיירי שכבר עמד בדין ולא עמדו להעיד עליו רק הבעלים או עד אחד, אבל קודם גמר דינו, אפילו היו בזה שני עדים ג"כ מותר להדיוט, כמבואר בספרי ראה בפסוק וכל בהמה מפרסת פרסה, וע"ש בהתוה"מ ושם בפ' שמיני סי' ס"ז

שם ברובע ונרבע כו', ע' בכורות מ"א ע"א רש"י ד"ה ושנעבדה בו עבירה וברי"ט אלגזי שם

רש"י ד"ה שהמית את האדם ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים כו' וליכא למימר ימותו שהרי מותרין להדיוט כו'. וכן מסיק רש"י לענין מוקצה ונעבד דמותרין להדיוט, ומקור ההיתר שכ' רש"י נדרש בספרי ראה משור שה כבשים ושה עזים תאכלו ע"ש, פי' ולהכי איצטריך קראי דמן הבהמה להוציא רובע ונרבע כו', דאי הוו אסירי להדיוט לא הוה צריך קרא למעטינהו מהקרבה, דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל כדאמרינן בתמורה כ"ט ע"א, וע"ש כ"ח ע"א תוד"ה טול ובמל"מ פ"ג ה"ו מאיסורי מזבח ובמש"כ בחידושי למנחות ד"ה וד"ו

בא"ד כדאמרינן בתמורה כ"ח מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח כו', אכן איכא נמי התם ברייתא אחריתא דדריש מכי משחתם בהם מום בם, ודרשה זו נקט הרמב"ם בפ"ג ה"ו מאיסורי מזבח, וע' ב"ק ד"מ ע"ב תוד"ה מן, אולם בירושלמי פסחים פ"ט ה"ה תניא מן הצאן להוציא מה שחלקה לך התורה רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ע"ש, ולפ"ד הירושלמי צ"ע הני קראי אחריני מאי דריש בהו

תוד"ה על. וכן פי' בקונטרס במכות דאין אדם נהרג ע"פ עצמו מטעם קנס כו', בחק נתן כתב דלא מצא רש"י כזו במכות, ובטהרת הקדש נדחק בזה ע"ש, ולענ"ד נראה דאיזה שיבוש נפל בלשון התוס', וכוונתם הוא ע"ד רש"י בתמורה כ"ח ע"א ד"ה אבל הני דמתניתין, דשם מבואר הכי בהדיא, וכ"מ בתוס' ב"ק מ"א ע"ב ד"ה על פי

תוד"ה ברובע. וכן משמע בר"פ בתרא דכריתות כ"ד דא"ד יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה אמר רבא מסתברא טעמיה דר"י כגון דאמרו ליה נרבע שורו ואי לא ליתסר בהנאה אמאי מייאש הלא העור מותר בהנאה והבשר לכלבים ע"כ, הנה האחרונים נחלקו בכוונת ר' יוחנן דכריתות שם, דלדעת הקצוה"ח בסי' רנ"ט וסי' ת"ו הא דאמר שם כל הקודם בו זכה הוא מטעם הפקר וכן משמע מלשון הרמב"ם, והגאון ר' שניאור זלמן ז"ל בתשובותיו סי' י"ד הנספחות לשו"ע חו"מ כתב דהוא מטעם יאוש ע"ש, וחילוק גדול הוא בין הפקר ליאוש כמש"כ התוס' בב"ק ס"ו ע"א ד"ה כיון, ומהירושלמי ג"כ אין ראיה ברורה, דבב"ק פ"ד ה"ח ובסנהדרין פ"י ה"ז גרסינן שור שהיה יוצא ליסקל ונמצאו עדיו זוממין ר' יוחנן אמר כל הקודם בו זכה ר"ל אמר יאוש טעות הוא, אמנם בסנהדרין פ"ה ה"ב הגרסא בדר"ל הפקר טעות הוא ע"ש, אולם מדברי התוס' שלפנינו נראה ברור דנקטו בכוונת ר' יוחנן דהוא מטעם יאוש, ועמש"כ בחידושי לכריתות שם

אמנם לעד"נ דאף אם נחליט כהקצוה"ח, דסוגיא דכריתות הוא מטעם הפקר דוקא, אפ"ה יש לדון בדבריו, במש"כ שם דאיסורי הנאה אית להו בעלים אבל אינם ברשותו לאפקורי והא דשוה"נ שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה היינו דכיון שהוזמו עדיו הרי מעולם לא היה מאיסורי הנאה וכיון דבעלים הפקירו הרי הפקירן הפקר ע"ש, ולע"ד לא יתכן לצרף הזמן שאחרי ההזמה מן המאוחר אל המוקדם, ולאמר שבשביל ההזמה המאוחרת של פסק דין השני, איגלאי מילתא למפרע על זמן של הפס"ד הראשון דלא היה מעולם איסורי הנאה, דהא מאן משוי ליה להאי תורא איסוה"נ הלא הגמ"ד, והוא משנה וברייתא בב"ק מ"ד ע"ב מ"ה ע"א דאם הקדישו בעליו או מכרו אחר גמר דין אינו מוקדש ואינו מכור ובשרו אסור, ואם עד שלא נגמר דינו מוקדש ומכור ובשרו מותר, והכי אמרינן נמי בערכין ספ"ק דגמר דינה דבהמה אוסרתה וע"ש רש"י ד"ה אלא אר"נ, וכל ענין יאוש או הפקר דכריתות סובב הולך על הזמן שאחרי גמ"ד הראשון, ולפי עדותן של הראשונים בודאי שהיה הפסק דין לשעתו אמת ונכון, וממילא נאסר אז ג"כ בהנאה, ועפ"ד הגאון הנ"ל בעצמו לא הוה השור אז ברשותייהו דבעלים לאפקוריה, והא דבאו המזימים אח"כ והזימו לעדים הראשונים, נולד אז אל הב"ד דין חדש ע"פ המזימין, וממילא הותר האיסור מכאן ולהבא, אבל אין מקום לאמר על זמן של הפס"ד הראשון דמשום שאפשר במציאות זוממין להכי יתבטל הדין, דא"כ בכל עדות שבעולם נימא הכי, ואדרבה בב"ב קל"ה ע"א אמרינן לאו היינו דר"ח דאמר עדים בצד אסתן ותאסר, ואע"ג דמסקינן התם דחשו לה, הוא משום דאמרו בפירוש דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי, משו"ה חשו עד שתתברר, אבל מסתמא ודאי דהוי קם דינא, ולא הוה חיישינן כלל דילמא יבאו עדי הזמה

וראיה נמי מכריתות גופא שם, דאמר רבא אהאי דינא דר' יוחנן דאי אמרו רבע שורו הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע וטרח ומייתי עדים ולא מפקר ליה ע"ש, הרי דפועל ידיעתו רק לעצמו שלא יפקירנו בשביל ידיעתו, אבל במה שצווח דאית ליה סהדי להזימם אינו מועיל לבטל הדין, וכל כמה דלא אתו המזימים קם דינא

ומש"כ הקצוה"ח ליסוד דאיסוה"נ אית להו בעלים, ולהפקיר לא יוכל בעליו דאיסורי הנאה אינן ברשותו וטרח למצוא ראיות לדבריו ע"ש, גם זה בלתי מובן, דלע"ד אף אם בשאר איסוה"נ היה הדין נותן