אור הישר (זבחים) קכז

בא"ד וכן קשה ממליקה עולה שעשאה למטה כיון דעשאה למעלה מהקטרה ילפא דון מינה ומינה כו', בתוי"ט לקמן פ"ז מ"ב הקשה ע"ד התוס', מאי קשיא להו דון מינה ומינה, הא קיי"ל דון מינה ואוקי באתרא, ובחק נתן בסוגיין ובשילהי מנחות האריך לאמר, דבהיקש וגז"ש אמרינן דון מינה ואוקי באתרא ולא אמרינן דון מינה ומינה אלא בריבויא ע"ש, וע' במהרש"ל ומהרש"א לב"ק כ"ה ע"ב, וכבר האריכו בזה בחו"י סי' ר"ג וביבין שמועה סי' ק"ד ובבאר יעקב קונטרס חידושי כללות הסוגיות כלל ל' ובשושנת העמקים להפמ"ג כלל יו"ד ע"ש, אולם בירושלמי יומא רפ"ק קאמר בהדיא אהיקשא דומלק והקטיר מה מליקה בראש המזבח אף הקטרה בראש המזבח, ובכ"ז מסיק מליקה מעכבת אין הקטרה מעכבת ע"ש, הרי דלא אמרינן בזה דון מינה ומינה

תוד"ה קעביד מעשה עולה בחטאת מה שזה למעלה וזה למטה לא חשיב ליה שינוי עכ"ל, ול"ד להא דמנחות ד"ב ע"ב דהש"ס פריך עולת העוף שמיצה דמה למעלה לשם חטאת העוף תרצה, הרי דחשיב ליה שינוי בעבודה, די"ל דהתם קאי על המעשה שתהיה הוכחה לעין הרואה, ובודאי כאשר יראה איזה שינוי בטח ישפוט את הענין לפ"מ שיראה בעיניו, משא"כ הכא דאיירי בנוגע לדינא, ולדבר זה כתבו התוס' דלא חשיב שינוי

תוד"ה וראב"ש. והיינו יכולין לפרש אחוז הראש בגוף מזה אם ירצה קאמר כו' אבל קשה מברייתא לעיל מינה דקתני כו', וכן הרשב"א בחידושיו לחולין כ"ב ע"א דחה לסברא זו כמש"כ התוס', אולם הרמב"ן בחידושיו שם והראב"ד בפירושו לתו"כ ויקרא חובה סוף פרק י"ח נקטו כתירוץ התוס' בלא שום דיחוי, וע' בחידושי פמ"א בסוגיין

בא"ד וי"ל דרב הונא יעמיד מתניתין כו' ואפילו כראב"ש וסוגיא דשמעתא דקאמר מתניתין דלא כראב"ש אתיא כרב אדא בר אהבה כו', לפ"ז יל"ד קצת במעילה ד"ח ע"ב שם, גבי פלוגתא דרב הונא ורב אדא בר אהבה, אמאי ל"ק כתנאי או לימא כתנאי, ועמש"כ בחידושי למעילה שם ולריש מס' קנים

דף ס"ו ע"א ומאי לא יבדיל אין צריך להבדיל, ע' ברמב"ן ומגילת אסתר לסה"מ ריש שרש ראשון ובחידושי הרשב"א לחולין דף כ"ט ע"א ובשעה"מ פ"י מה' ק"פ ובמה שהארכתי בזה בחידושי לחולין י"א ע"א

שם אלא מעתה גבי בור דכתיב ולא יכסנו ה"נ דא"צ לכסות כו', ע' בסה"מ שרש ח' וברמב"ן ומג"א שם ריש השרש

שם יכול אע"פ שמיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף ת"ל הוא, עמש"כ בחידושי לעיל ס"ה ע"ב בתוד"ה הבדיל

שם אמר רבינא מסתברא רוב דמים בגוף שכיחי, בילקוט ויקרא רמז תמ"ז הוא בשם רבא, וע' תו"כ נדבה פרק ט' ובראב"ד ור"ש משאנ"ץ ובהתוה"מ סי' צ"א

תוד"ה אלא מעתה גבי בור דכתיב ולא יכסנו כו' מכל לאוין שבתורה כגון לא תחסום לא תאכלו כל נבילה לא תלבש שעטנז לא קשיא ליה למאי כתבינהו אם לא ללאו אבל הא דמסברא ה"א דמבדיל לפי שצריך לדם כו' וגבי בור נמי מסברא ה"א דחייב לכסותו כו', לולא דברי התוס' היה מקום לאמר לע"ד, דהמקשן בגמרא לא נחית כלל להקשות מקרא דבור אהבדלה בחטאת העוף משום דדמיין תרווייהו בסברא, כן אין זה ענין לכל לאוין שבתורה דחשבינהו בתוס', דבכל לאוין אלו, תיבת לא, היא פתיחת הכתוב, לא תחסום, לא תאכלו, לא תלבש, וכל לשון הכתוב בדרך זה ודאי ללאו אתא לכו"ע, רק בסוגיין הבין המקשן בדעת ראב"ש, דגמר קבלתו דרק אינו צריך להבדיל בחטאת העוף מדכתיב ולא יבדיל, אינו אלא משום דהאי לא, כתיב בוי"ו ולא, ובאמצע הפסוק, ולכן אף דכל החכמים מפרשים האי ולא ג"כ בתורת איסור ככל לא הכתוב בתורה, מ"מ קאמר איהו, שמעתי בקבלה דהאי ולא יבדיל, להיותו כתוב בוי"ו ובאמצע הפסוק, לכן סובב הולך אראשית המקרא דפתח ומלק את ראשו ממול ערפו, ועל זה סיים ולא יבדיל, היינו דאינו צריך להבדיל, ול"ד ללא יבדיל דעולת העוף דכתיב נמי באמצע הפסוק, דהתם כתיב לא בלא וי"ו אבל הכא כתיב ולא בוי"ו, ועפ"ז שפיר תפס המקשן להביא לו דוגמא דוקא מהאי קרא דגבי בור, דכתיב נמי בוי"ו ובאמצע הפסוק ולא יכסנו, ה"נ דא"צ לכסות, וא"כ מוכרח מהתם שאינו סובל פירוש זה, א"כ יגיד עליו רעו דגם הכא אי אפשר לפרשו בתורת אינו צריך, ואדרבה משם ראיה לדעת כל חכמי ישראל, דמפרשי האי ולא יבדיל בתורת איסור ככל לאוין שבתורה, ולהכי דחי ליה התרצן וקאמר הכי השתא, התם כיון דכתיב בעל הבור ישלם כו' אבל הכא מכדי כתיב והקריבו כו', הרי דמענייני המקראות מוכח דאין לדמות שני הכתובים זל"ז, ושפיר אפשר לפרש האי ולא יבדיל דא"צ, וצ"ע כעת, וע' בקרבן אהרן לתו"כ חובה פרק י"ח מ"ז ובהתוה"מ שם סי' של"ג ושל"ז ובמנ"ח מצוה קכ"ה אות ב'.