אור הישר (זבחים) קכו

להגאון מהר"ץ חיות ז"ל שהביא לזה הרבה דוגמאות ע"ש, וה"מ להביא גם מהא דאמרינן בחולין ס"ו ע"ב אהא דסנפיר וקשקשת ממאי דקשקשת לבושא הוא דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש, ועמש"כ בחידושי שם

שם א"ר אלעזר ב"ר שמעון שמעתי שמבדילין בחטאת העוף כו' וראב"ש סבר מיצוי חטאת העוף לא מעכב כו', ולכאורה יל"ד בהא דקאמר שמעתי ולא קאמר ממי שמעה, ומה מאד קפיד ר' יוחנן על ר"א דלא אמרה לשמעתיה משמיה דר' יוחנן, כמבואר ס"פ האשה רבה ובירושלמי שקלים ס"פ שני, ואפילו ספיקי דרבוותא דייקי לאמר כדאשכחן בכל הש"ס, וכ"כ רש"י בברכות ל"ג ע"ב דכולהו אמוראי נמי דייקי לאמר דבר בשם אומרו. וע' חולין ק"ד ע"ב, והאריכות בזה למותר, ולאמר דשמע ושכח ממי שמע בודאי הוא דוחק גדול

ונלע"ד עפ"מ דתניא במנחות ד"ב ע"ב רש"א כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות ועלו לבעלים לשם חובה שאין המנחות דומות לזבחים שהקומץ מחבת לשם מרחשת מעשיה מוכיחין עליה כו' אבל בזבחים אינו כן שחיטה אחת לכולן כו' ופריך א"כ עולת העוף שמיצה דמה למעלה לשם חטאת העוף תרצה דמעשיה מוכיחין עליה כו' ומשני דאמרי אינשי דילמא מיצוי דבתר הזאה הוא דאמר מר מיצה דמה בכל מקום במזבח כשרה, וכ' שם התוס' ד"ג ריש ע"א אע"ג דכתיב בה יסוד כו' האמרינן בפ' חטאת העוף דמיצוי לא מעכב אפילו לא מיצה כלל ע"ש, והשתא לפ"מ דמוכרח מהתם דר"ש ס"ל כר"א בריה בסוגיין דהכא דמיצוי לא מעכב דאל"ה תקשה שם קושית הש"ס, ולפ"ז י"ל דהא דר"א שמע שמבדילין בחטאת העוף, שמע רק מאביו ר"ש, וקאמר להאי דינא משום דאיהו לגרמיה נמי ס"ל כאבוה, כדאמרינן הכא, ובכ"ז לא רצה להזכיר שם אביו בעל שמועה זו, בשביל שידע דכל חכמי דורו חולקים בזה, ויהיה בדעתו לדינא כיחיד נגד רבים, ולא לכבוד יהיה לאביו במה שיזכור דעה זו בשמו

וע"פ הנחה זו מתורץ קושיא חמורה במנחות שם, עפמש"כ התוס' הנ"ל דסוגיא דהתם ס"ל דמיצוי לא מעכב אפילו לא מיצה כלל, הלא פלוגתא היא במעילה ד"ח ע"ב, ואנן פסקינן כרב אדא בר אהבה דמיצוי מעכב, א"כ איך מוקים סוגיא דהתם דלא כהלכתא, אכן לפמש"כ ניחא שפיר, דהתם קאי אליבא דר"ש, ואיהו ס"ל הכא דלא מעכב, דהא קאמר דמבדילין בחטאת העוף, ולדידיה שפיר משני אע"ג דלכתחילה בעי מיצוי אליבא דכו"ע, אבל כיון דבדיעבד לא מעכב, יש עכ"פ מקום לטעות בזה כמש"כ התוס' שם

שם א"ר חסדא מיצוי חטאת העוף מעכב איכא בינייהו כו', וכה"ג אוקי ר"פ לפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע לעיל נ"ב ע"א ועמש"כ בחידושי שם, וע"ע במנ"ח מצוה קמ"ד

שם רבא אמר שהייה בסימן שני בעולת העוף מעכב איכא בינייהו כו', ע' מנ"ח סוף מצוה קט"ו ובת' משיב דבר ח"ב סי' פ"ט ובת' דבר אברהם סי' ב'

שם חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר כו', ע' לח"מ ספ"ו ממעה"ק ובט"ז יו"ד סי' כ"ז ובחמדת שלמה חי"ד סי' י"ב

שם דא"ר שמעון בן אליקים כו', בילקוט ויקרא רמז תע"ד נשתנה בזה הגרסא

רש"י ד"ה וכן הוא אומר בשמשון והתם מפרש דביד הוה עכ"ל. בילקוט ויקרא רמז תמ"ז משמע, דבגמרא גופה היתה הגרסא וישסעהו כשסע הגדי ומאומה אין בידו

רש"י ד"ה שדרה חוט השדרה ע"כ, וכ"כ בס' האשכול ה' טומאת כהנים סי' נ"ד דלא מצינו טרפות בשבירת עצם לחוד בלא החוט, וע"ש בנחל אשכול ושם ה' שחיטת חולין סי' ט'

תוד"ה הבדיל בחטאת ולא הבדיל בעולה פסול, בחטאת ניחא כדדרשינן בתו"כ חטאת היא כו' אבל בעולה קשה מנלן כו', לולא דברי התוס' היה מקום ליישב, עפ"מ שדרשו בב"ר פ' לך סי' מ"ד ואת הצפור לא בתר הראה לו הקב"ה שמבדילים בעולת העוף ואין מבדילים בחטאת העוף ע"ש, דאף לפמש"כ המפרשים שם דדייקו מדלא כתיב ואת הצפורים לא בתר אלא הצפור אחד שהיא העולה לבד ע"ש, עכ"פ לדרוש כזאת ולאמר הראה לו הקב"ה כו', בודאי שהיתה להם קבלה קדומה לדרוש כן, ומכיון דעל שינוי בחטאת אשכחן בתו"כ לפסול כמש"כ התוס', ממילא אתא לן הקבלה להורות אקרא דהצפור לא בתר, דקאי על הצפור השני היא העולה, דאם שינה בה נמי פסולה

בא"ד כדדרשינן בתו"כ חטאת היא שאם מלקה שלא לשמה פסולה וה"ה דכל ששינה בה פסולה אבל בעולה קשה מנלן ע"כ, ולכאורה קשה הרי גם בעולת העוף כתיב בויקרא א' י"ז עולה הוא, רק מתיבת הוא ממעטינן לקמן שילהי פרקין מיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף, משום דתיבת הוא מורה יותר על הגוף דרוב דמים בגוף שכיחי, אבל עכ"פ דרשינן מתיבת עולה בתו"כ שם שיהיה לשם עולה, והשתא תקשה כמו דבחטאת העוף נקטו התוס' דמשום דאיכא קרא לפסול בה מליקה שלא לשמה ה"ה דכל ששינה בה פסולה, מדוע לא נימא הכי לפסול בעולת העוף גם שאר שינוי מדרשת דעולה לשם עולה

וי"ל לפ"מ דהתוס' מהדר אפסול דהבדלה למילף משלא לשמה, ומשו"ה ל"ד כלל דמליקת חטאת העוף שלא לשמה פסולה אף דיעבד, ודעולת העוף כשרה בדיעבד, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה כדתנן במשנתינו, ועמש"כ בחידושי שם, ובע"כ הא דדרשינן בתו"כ עולה לשם עולה קאי רק אלכתחילה, כהא דאמרינן לעיל מ"ו ע"ב גבי לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח כו', ואמרינן שם בגמרא עולה לשם עולה לאפוקי לשם שלמים, ובע"כ דהוא רק לכתחילה, דעולה לשם שלמים כשרים בדיעבד כדתנן בריש מכילתין.