אור הישר (זבחים) קיז

נמי, ופירש"י אפילו בכור יקריב ויאכל דהא מאן דאית ליה קידשה לעתיד לבא אית ליה שמקריבין אע"פ שאין בית כדאמרינן במגילה ד"י ע"כ, והנה מזה ראיה ברורה לדעת הרמב"ם בפ"ו הי"ד וט"ו מבית הבחירה דקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים קידשן לשעתן וקידשן לעתיד לבא לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית כו', ולא כהראב"ד שכתב שם שאפילו לר' יוסי דאמר קדושה שניה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר ארץ ישראל אבל לירושלים ולמקדש לא, והכ"מ שהראה מקורים לדעת הרמב"ם לא הראה מהא דבסוגיין, דסתמא דהש"ס פריך בפשיטות דלמ"ד קדשה לעתיד לבא יקריב את הבכור ויאכל, וע"פ שיטה זו פסק הרמב"ם לטעמיה ס"ה מעה"ק מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלם חוץ לעזרה חייב מפני שהוא ראוי לקרב בפנים שהרי מותר להקריב אע"פ שאין בית כו'

וגם רש"י הכא דס"ל כהרמב"ם כנ"ל, לטעמיה בע"ז י"ג ע"ב גבי אין מקדישין בזה"ז ואם הקדיש כו' בהמה תיעקר ופריך ונשחטיה משחט ופירש"י משום שחוטי חוץ ליכא דמיירי בבדק הבית ולא מחייב ע"ש, והשתא אי ס"ל לרש"י לדינא דק"ר לא קדשה לע"ל א"כ בלא"ה לא מחייב בזה"ז אשחוטי חוץ, ומדוע צריך לדחוק וליישב דמיירי בקדשי בדה"ב, וע"ש תוד"ה ונשחטיה ולעיל נ"ט תוד"ה עד וביומא ס"ג ע"א תוד"ה שלמים, אולם לפי שיטת רש"י הכא דק"ר קדשה לע"ל גם להקרבה, לכן אי הוו קדשי מזבח ודאי דהוה חייב משום שחוטי חוץ, וכדתלי הרמב"ם שני הדינים זב"ז כנ"ל, ורק משום דמיירי בקדשי בדה"ב ושחיטת קדשים בזה"ז מותר מפני ק"ר דקדשה גם לע"ל, ומשו"ה פריך הש"ס בפשיטות ונשחטיה משחט, וע' בכפתור ופרח פ"ו שהביא מעשה רב שרבינו חננאל ז"ל מפריש אמר לבא בירושלים בשנת י"ז לאלף הששי להקריב קרבנות, וע' בר"ש ידים פ"ד מ"ג ובס' התרומה ה' ארץ ישראל ובס' יראים סי' שכ"ה ובתשב"ץ ח"ג מסי' קצ"ח עד סי' ר"ג ובביאור הגר"א ליו"ד סי' של"א סק"ו ובת' בשמים ראש סי' קס"ב ובטו"א לר"ה ד"ט ע"א ולחגיגה ד"ג ע"ב ולמגילה ד"ג ע"א וד"י ע"א

שם אמר רבינא לעולם קסבר לא קידשה כו', הטעם בזה מבואר בערכין ל"ב ע"ב, וע' בכפתור ופרח פ"ג דשם גריס רבא

שם דתניא בשעת סילוק מסעות קדשים נפסלין כו', ע' בתוספתא זבחים פי"ג ובכלים ב"ק פ"א ובירושלמי יומא ספ"ד

רש"י ד"ה קדשים, וקס"ד מפני סילוק המזבח כו', ודייק הגרע"א ז"ל בגה"ש על לשון קס"ד דהא זה קיימא גם לפי האמת ע"ש, כה"ג אשכחן ברש"י ב"ק כ"ב ע"א ד"ה משום ממונא וע"ש במהרש"א

תוד"ה מאי. אי נמי אפילו קסבר לא קדשה ה"מ קדושת הבית אבל קדושת הארץ לא בטלה ונתחייבו בתרומות ומעשרות כו', לכאורה מתאים תירוץ זה עם סברת הראב"ד ספ"ו מבית הבחירה, דאפילו מאן דסבר קדושה שניה קדשה לע"ל לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר ע"ש, והוא כמש"כ התוס' דסברא יותר שתבטל קדושת הבית משתבטל קדושת הארץ, וע' בטו"א למגילה י"ד ע"א

בא"ד כדאשכחנא כשחרב שילה שבטלה קדושת הבית ולא בטלה קדושת הארץ ע"כ, ולע"ד יל"ד טובא הלא חילוק גדול הוא דחורבן שילה היה חורבן פרטי בחלקו של יוסף, כדכתיב בתהלים ע"ח ויטוש משכן שילה וגו' וימאס באהל יוסף ויבחר את שבט יהודא את הר ציון אשר אהב, וע"ל קי"ח קי"ט, וזה מובן שפיר דבשביל בטול חלק הפרטי מארץ ישראל לא בטלה קדושת הארץ הכללית, ובטול קדושת הבית דשילה היתה הכרחית משום שלא היו יכולים שם עוד להקריב מפני חורבן המקום שהחריבוהו פלשתים, אבל מה ענין זה לבטול קדושת הבית וקדושת הארץ בזה"ז, דחילוקם מבואר ברמב"ם פ"ו הט"ז מבית הבחירה, דקדושת מקדש וירושלים נשארה גם לעתיד לבא דקדושתם הן מפני השכינה ושכינה אינה בטלה והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדין אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל כו' ע"ש

בא"ד לכך נראה כמו גרסת הספרים כו' אמר רבינא לעולם קסבר קדשה כו' ע"כ, וכ"כ בס' התרומה ה' ארץ ישראל דרוב הספרים גורסין כן

בא"ד אבל אחר ירושלים לכו"ע לא הותרו הבמות כו', ע' מגילה ד"י ע"א תוד"ה ומ"ט ובת' שאילת דוד בפתיחתו לקונטרס דרישת ציון וירושלים

בא"ד וי"ל דאי לא קדשה לא מחייב דאינו ראוי לפתח אה"מ כו'. עי' טו"א מגילה ד"י ע"א

בא"ד דאפשר אפילו לא בטלה קדושת הבית קדושת הארץ בטלה כו', מאי דמספקא להו להתוס' במש"כ דאפשר כו', פשיטא ליה להרמב"ם ספ"ז מבית הבחירה ויהיב לזה טעמא ע"ש, וע' מה שהאריכו בזה התוס' ביבמות פ"ב ע"ב ובשבועות ט"ז ע"א ובמכות י"ט ע"א ובמגילה ד"י ע"א ובריטב"א שם ובסמ"ג ל"ת של"ב של"ג ובחינוך מצוה קפ"ו ובטור ושו"ע יו"ד סי' של"א ובמג"א סי' תקס"א ובתשב"ץ ח"ג סי' ר"א

דף ס"א ע"א ואיב"א הא והא בקדשי קדשים ומאי בשני מקומות כו', בילקוט שמיני רמז תקל"א נשנית אוקימתא זו בשם רבינא, ותירוצא דרבינא לעיל דאידי ואידי בקדשים קלים כו' היא מסתמא דהש"ס

שם ומאי בשני מקומות קודם שיעמידו לוים את המשכן ולאחר שיפרקו הלוים את המשכן, ולכאורה איכא למידק מדוע שינו בש"ס מלשון התו"כ בויקרא נדבה סוף פרשה ד', דהכי תניא התם אשר פתח אהל מועד ולא בזמן פירוקו ולא בזמן שגללה הרוח את היריעה ע"ש, וע' בתוספתא זבחים פ' י"ג, ואז